אירלנד

כל המוסיקאים בכפר אחד

פלייליסט שכונתי. יולי 2012 (וסוף דבר, לא צפוי, מחורף 2016)

רחל מיכאלי

אף אירי לא הצליח להגיד לי איפה מתחיל או נגמר ווסט קורק באירלנד.  West Cork, המחוז הדרומי-מערבי של אירלנד, הוא מושג, סטייט אוף מיינד של מרחבים פראיים. יד הזמן לא נגעה בהם יחסית, אפילו תחבורה ציבורית מסודרת אין עוד שם, ולא מחלפים, ולאולם הקולנוע הכי קרוב צריך לנסוע שעה וחצי עד באנטרי. זה אולי מזכיר קצת את מה שמעורר כביש 66 בארה"ב. הכפר שהגעתי אליו שוכן בחצי האי המשתלח ביותר לכיוון מערב. האצבע המשולשת שהכי מתקרבת, לפחות באופן סמלי, מהמולדת הישנה לאמריקה.

שם בקצה הדרומי של דרום אירלנד, התקבצו בכפר קטן בשם סְקאל (בית ספר בשפה הגאלית) כמה מבעלי הקולות והכשרונות המוסיקלים המשובחים ביותר. אפשר לראות בזה חלוקה בלתי צודקת של משאבים. רובם נגעו בתהילה בערך באותן שנים, בשנות ה-80, והחליטו שיש להם די למחייתם וכבר אין צורך להוכיח את עצמם. הם בחרו להתמקם בפינה מבודדת וקטנה, לעשות מוסיקה או כל מה שבא להם זה עם זה ולפעמים גם עם אורחים קרואים או לא קרואים. (אגב, אומרים שיש בשכונה גם כמה פסלוני האוסקר. ידוע לי לפחות על ג'רמי איירונס גר שם).

בקיץ 2012 התוודעתי לחבורה המוסיקלית הזאת דרך חברתי האהובה, קמילה, זמרת פלאית בכל המובנים.

אני מעלה כאן פלייליסט שכונתי שלהם. מאיפה באו ואיך זה התחבר בכפר. אפשר לראות בזה פלייליסט, או אסיפת דיירים מוסיקלית. שתלתי גם כמה תמונות ומילים שימחישו עד כמה הטבע נוכח אצלם. רק אזהרה קטנה: יש כאן הרבה ניים דרופינג בלתי נמנע. ובסוף, יש סוף דבר לא צפוי מחורף 2016.


1. קמילה גריסל

אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה אחרי קולה, יופיה, אהבתה, הרוך שבו היא מביעה קשת כה רחבה של רגשות. ככה היא על הבמה וככה היא בחיים.

לפני שהביטוי האישי שלה קיבל במה, בנו עליה בתעשיית הפופ הבריטי של שנות השמונים. איי אנד אם, חברת תקליטים לונדונית חשובה באותם ימים, יזמה הרכב סקנדינבי בשם One 2 Many עם דאג קולסרוד, המפיק של להקת א-אה. דאג הנורבגי בתפקיד הקלידן עם הפן המתנפנף וקמילה השבדית הסולנית. להקלטות השאילו את זמרות הליווי של מייקל ג'קסון. אחת מהן, שריל קרואו עושה כאן קולות רקע. ים כסף שפכו כדי להפוך אותם לאבבא של סוף האייטיז. האמת, ששפכו במקביל גם על להקת רוקסט, בציפייה שאחת משתי הלהקות תמריא.

דאון טאון היה להיט גדול, הגיע לראש מצעדי המכירות בארופה, אבל איך שהוא נכנס לבילבורד האמריקאי, קמילה שלא היתה שלמה מההתחלה עם הפופ המסחרי, חתכה ועברה לקלאסי. ואני הרווחתי. היא הגיעה לישראל לשיר את לאה ביידיש באופרה הדיבוק שביימתי. היא לא שרה את לאה. היא היתה לאה.

2. מוריס סיזר

מוריס (מן) סיזר הגיע מדבלין. יותר מעשרים שנה היה השותף העיקרי ליצירה ולאלבומים של גווין פריידי הגדול. הם כתבו יחד עם בונו מ-U2 את השיר Thief of your heart לסרט "בשם האב" ואחר כך כתבו את המוסיקה לעוד סרטים של ג'ים שרידן, "באמריקה" ו"המתאגרף". השיר בביצוע שינייד או'קונור, מספר על אשה שהרגה את הגבר שלא החזיר לה אהבה, כדי לגנוב את לבו. גם קמילה שרה את השיר בליווי הפסנתר של סיזר. או'קונור הדגישה את הטירוף, קמילה את האהבה.

אחרי שחזרתי מאירלנד, קמילה העלתה לרשת הקלטה שלה מבצעת את אחת האהבות הגדולות שלה, מוסיקה לטינית.  מוריס מלווה אותה בפסנתר. אין כלי נגינה שמוריס לא מזוהה איתו, אבל בין אנשי הכפר איכשהו הוא "הפסנתרן". קמילה לא אוהבת הקלטות. אז בהקלטה מול המיקרופון היא שרה תוך כדי הליכה במרחב האולפן, וכל הרגש שבוקע מהמיתרים, מגדיר חדש את המונח "הקלטה חיה".

Camilla Griehsel and Maurice Seezer

עוד שיר שסיזר כתב עם  גווין פריידי. כאן בקאבר ממיס של בונו.  "The Last Song I'll Ever Sing" הוא שיר מחווה לפנטומימאי הרחוב השתקן  והמחופש מדבלין שמת מאיידס, Thom McGinty . שווה לצלוח את חסרונות הסרטון הבייתי. שיר נפלא, הופעה מרגשת של בונו, ובונוס קטן בסוף שמגיח בדמותו של לו ריד.

Bono – The Last Song I'll Ever Sing


סוד הגן הנעלם. כמה ימים אחרי שהגעתי לקמילה, העזתי לטפס לבדי על הר המשתרע בשטח ביתה ומשתפל אל מפרצי הים. לימדו אותי כאן איך לקרוא את הצוקים. אמרו לי שכיוון החריטות עליהם הוא סוג של מצפן. בכל זאת, קצת הלכתי לאיבוד וקצת שקעתי, אבל הצלחתי למצוא את הדרך חזרה. זאת היתה הרגשה מרוממת.  תמונות מהחצר של קמילה:

3. מיק או'קלאהן

היחיד ברשימה שנולד וגדל במקום. דייג בן דייגים, בן אדם מיוחד במינו. נדבק לזיכרון וללב. את השיר הזה הוא כתב אחרי שאליזבט שלחה לו מדבלין מכתב ובו קטע מסיפור ילדים שכתבה, אלף מילה. היא עוד לא פרסמה את הסיפור ולכן ביקשה ממנו לזרוק אחרי שיקרא. למיק שהיה כבר מאוהב באליזבט, לא היה לב לזרוק לפח, והוא לא ידע מה לעשות. בסוף החליט לקרוע את הדף לחתיכות קטנות, הכניס את פתיתי הנייר לבקבוק, וזרק לים. על זה השיר "אלף מילים בבקבוק". לא על שיכרות. על אלף מילה שנספרו על ידי מחשב, ועכשיו שטות בבקבוק באוקיינוס האטלנטי. בסוף הם התחתנו והסיפור נכנס למיתולוגיה המקומית. הכפר התגייס לעזור לו עם הקלטות ראשונות. קולין וורנקומב, המוכר יותר בשם הבמה שלו- Black, הטיס את הנגנים שלו מלונדון כדי להקליט את מיק באולפן המעולה שלו. ג'ייסון לי צילם. סוף טוב.

 4. BLACK, קולין וורנקומב

קול ענק שעוד משתבח עם השנים. מוכר בעיקר בזכות Wonderful life. כתב אותו עוד בליברפול עיר הולדתו אחרי שמישהי שברה לו את הלב. אחר כך הלב נירפא, המוסיקה של קולין הלכה ויפתה, הוא לא מפסיק לכתוב ולהוציא אלבומים אישיים מצויינים, אבל מהלב שהחלים כבר לא יצאו הרבה להיטי זהב.

אני חייבת הרבה לקולין. קמילה הגיעה לתל אביב לחודש חזרות לאופרה הדיבוק. היא היתה אחרי לידה. קולין הצטרף עם התינוק והילד והיה תמיד בהיכון למקרה שצריך יהיה להגיע לאולם החזרות להניק או לחדש את אספקת החלב להמשך היום. בלעדיו לא היתה אופרה. הודיתי לו אז, ועברו השנים והרגשתי צורך לומר שוב תודה עכשיו על כוס תה וסטיביה במטבח שם, לעיני בובה, הכלב עם המבט המהורהר שדומה שתי טיפות מים למרטין סקורסזה. מקווה שיצא בסדר.

קולין וקמילה בנו את ביתם במתחם של כמה מיבני אבן כפריים עתיקים בלב שדות ירוקים ומשקיף על המפרץ. אחד המבנים הפך לאולפן הקלטות משובח, חלומו של כל מוסיקאי, ומעל האולפן העמידו בקומה השנייה דירה לרשות אורחים ונגנים. מאז שהם עברו לשם, הרבה דברים קרו והשתנו, ויש משהו ריק מדי, גלוי וחשוף מדי בבית החלומי הזה, בשדות הרחבים, הקירות הלבנים הגבוהים, בשקט מסביב. אנשים עסוקים שם לא מעט בכפר בשאלה אם הפסטורליה הזאת של קצה העולם, זה דבר טוב לאורך זמן.

"מים על שלג", הוא השיר האהוב עלי. מחלחל לאט ולא עוזב יותר. אולי מביע את מה שחשתי קצת מסביב:

נוהג המקום הוא לעצור את הנסיעה להולכי רגל כי אין תחבורה טובה. הכבישים מפותלים ומסוכנים, ואין שוליים ביניהם לבין הצמחיה הסבוכה. הנהג ישאל אז  את הולך הרגל אם הוא צריך טרמפ, והוא יענה נומר, שהוא הולך לסקיברין. "אנחנו מגיעים לסקיברין, אבל בדרך אנחנו חייבים לעצור בבאלדיהוב אצל דודה שלי, כי מצאו לבעלה סרטן. אתה מוזמן להצטרף, אם לא איכפת לך להתעכב". הטרמפיסט, איש זר שכלל לא ביקש טרמפ, יישב אז עם דודה פיליס בשעתה הקשה בדרך לסקיברין. ככה זה שם גם במוסיקה…


 

5. פרגוס או'פארל

פרגוס נולד בקורק, בירת המחוז. הלהקה שהקים ב-1984, Interference, נחשבה להרכב האינדי אולי המשפיע והמוערך ביותר באירלנד. בדבלין אמרו ש"אינטרפירנס" זה הסוד השמור הטוב ביותר שיש להם. ארבע שנים אחר כך חלה בניוון שרירים. בהוראת הרופאים הפסיק מיד לשיר, אבל אז התברר שמיתרי הקול לא נפגעו והוא יכול היה להמשיך, הלהקה חזרה לפעול והוא מופיע כל השנים ישוב על כיסא גלגלים. אחד מחסידיו היותר מסורים של פרגוס, הוא המוסיקאי והשחקן גלן האנסרד (מהקומיטמנטס).  כאן הוא מציג אותו כאן ואפשר לראות עד כמה הוא אוהב ומתרגש להציג אותו. הוא גם שר עלינו קצת בשיר הראשון:

פרגוס לא משחרר הרבה שירים. נותן להם להתבשל לאט, וכשהוא כבר מוציא לאור שירים הוא לעיתים נותן להם שמות מוזרים. כנראה סוג של מילות קוד לרגשות עליהם הוא כותב. זכיתי לשמוע אצלו שיר יפהפה כזה שמתבשל כבר הרבה שנים, טי-טי הוא נקרא. השיר שלו "גולד" לקוח מפס הקול של הסרט האירי המקסים Once בכיכובו של האנסרד:

 

6. מריה גיינור

העירונית היחידה בחבורה שגרה בקורק. גם היא שבדית במקור, כנרת ומעבדת מוכשרת ונחבאת אל הכלים. הנה עיבוד שלה לרביעיה קאמרית בה היא משתתפת באופרה "דידו ואינס" שעלתה בבית האופרה של קורק:

 

7. ברוד בין בנד

הרכב אלקטרוני של זוג תושבי המקום. אנדרו פילפוט שהפיק את דפש מוד וכתב איתם שירים, וחברתו לחיים קלוביס פרגסון בקליפ של האמן ג'ייסון לי תושב הכפר:

 

8. מריוס

הבן האמצעי של קמילה וקולין. קול מרגש בהתהוות. בינתיים שר במקלחת. תזכרו איפה שמעתם את השם בפעם הראשונה, מריוס וורנקומב. מקס הבכור, גם הוא שר מצויין, לא התגורר בכפר בתקופה שהגעתי ולא יכולתי לשמוע אותו.

Dogtail Soup   .9

כמה שנים לפני בואי הקימו כל הנפשות הפועלות שהוזכרו כאן הרכב משותף שנקרא Dogtail  Soup. לזמן קצר התחולל הנס, אבל אז כמו שסופר כאן, השתבש מה שהשתבש. בקהילה כל כך קטנה ומבודדת היה לזה אפקט מיידי על כולם, והקסם של ההרכב פג אחרי זמן קצר. ברגישות מצד כולם, החיים חזרו למסלולם, אבל זה היה הסוף של ההרכב.
כשהתפלאתי איך יצא שכל הקולות העשירים האלה התקבצו באותו מקום, ענתה לי אשה מהכפר שלא מדובר רק בקולות עשירים, אלא קולות נדיבים. אז איך קרה שמיטב הקולות הנדיבים התקבצו באותו הבלוק בטבע שכוח אל בקצה הדרומי של דרום אירלנד? מתי יתחולל שוב הקסם וכולם יעלו ביחד על הבמה הקטנה במתנ"ס הישן והקטן בכפר? והאם יש סיכוי שהבקבוק של מיק או'קלאהן עם אלף המילים יגיע בסוף לחופי תל אביב? הלוואי.

 

אלבום תמונות: תושבי הכפר ותנועת הליפסטיק הוורוד

10. סקיברין

לסיום. השיר "סקיברין" מספר על הגלות, העקירה והגעגועים לעיירה שנהרסה בתקופת הרעב הגדול באירלנד. ביצוע נוגע ללב של שינייד או'קונור (יש מילים בקישור). היא דווקא לא גרה בסביבה. אבל סקיברין היא העיירה השכנה. מיק או'קלאהן היחיד בחבורה שנולד במקום, ראה במהלך השנים הרבה אנשים באים ועוזבים. חשבתי שהוא הולך להגיד לי, שמי שמבקר אצלם בכפר, לוקח איתו קצת מהמקום. אבל  הוא אמר לי איך מי שמגיע לשם תמיד משאיר אצלם בכפר קצת מעצמו.

 

חורף 2016. החדשות הנוראיות הגיעו בזה אחר זה. ביום שלישי, 26 בינואר, קולין וורנקומב נהרג בתאונת דרכים. שבוע אחר כך, ביום שלישי, 2 בפברואר, מת פרגוס או'פארל. קולין היה בן 53 ופרגוס בן 48. בקיץ נערכו בסקיברין שתי הופעות של Dogtail soup עם גלן האנסרד בפני אנשי הכפר האבלים. ההרכב, מגובה בהאנסרד, ממשיך להופיע יחד.

לזיכרם

Share