פרוייקט הוצאה לאור

סיפור מקרה:

אחרי אירוע הסיום של הפרוייקט, נתן שאל אם אפשר לקבל טרמפ הביתה. הוא ארז את הפסלים הקטנים שהציג בתערוכה הקבוצתית, ונסענו משם.

נתן, בן 17 מבני ברק. גבוה וממושקף, עם מבט סקרן. בא מבית חרדי מזרחי. הוא היה בחור חידתי בשבילי. חרדי, אבל לא נראה "דוס". נשר מבית ספר מזמן, אבל נראה כמו סטודנט מצטיין. אין לו מושג מיהם המונה ליזה או צ'רלי צ'פלין, אבל לבוש בטוב טעם מאופק של אמן לונדוני מעודכן. גר במרכז הארץ, אבל עובד כל יום במפעל של בשרים בגליל העליון בתור משגיח כשרות.

על הפרוייקט

זה התחיל מרעיון לפרוייקט בשם "הוצאה לאור" שיאתר ויטפח בעלי כשרון יצירתי מתוך אוכלוסיות בסיכון. הרבה חוגי יצירה נערכים לצורך טיפול והעצמה, אבל חשבתי שהם מפספסים את המוכשרים שלא מודעים לפוטנציאל שלהם, או שלא מייחסים לכשרון שלהם חשיבות. אלה שלא נחשפו לאמנויות, או שנעזרים בחשיבה היצירתית שלהם לכיוונים הרסניים. פרוייקט שיחשוף את הכשרון הניסתר שלהם, יכול להתאים לאוכלוסיות יעד שונות במסגרות רווחה ובריאות הנפש, למבוגרים ולילדים. התחלתי עם "קידום נוער", האגף במשרד החינוך שמטפל בילדים וילדות שלא הולכים יותר לבית ספר. "נוער מנותק" בהגדרת המערכת.

ב- 2001, הצעתי את הפרוייקט לחיים להב, מנהל האגף לקידום נוער בסיכון. שמעתי עליו רבות, שהוא איש חזון שהקדיש את חייו לחינוך ולפיתוח מדיניות בצמצום הנשירה מבתי הספר. הייתי אז בסוף הלימודים בחוג לעבודה סוציאלית. אמרתי לו שלדעתי יש משותף בין "אמן פוטנציאלי" ל"עבריין פוטנציאלי". הצעתי מודל שמתחיל בסדנת אמנות לכל הילדים, שם נאתר את אלה שחושבים מחוץ לקופסא ונהנים מהתהליך היצירתי. נציע להם קורס מרוכז שיחשוף את המשתתפים למגוון תחומי אמנות וכלים להבעה אישית, כך שכל אחד יוכל לגלות מה התחום היצירתי שהכי מושך אותו.  בסוף הקורס, יבחר כל אחד מהם את התחום הקרוב ללבו בו הוא מעוניין לקבל הכשרה – בחוג או כשוליית אמן. השאיפה, אמרתי, שהם יחזרו לתרום לקהילה שלהם מכישרונם.

בכללי, זה לא מודל זול בכלל, אבל חיים להב התלהב, בנה מערך חשיבה באגף איך להתאים את המודל לדרישות המערכת, מה יהיה היקף שעות הלימוד הנדרשות לקבלת תעודת הסמכה, ואיך ניתן יהיה לשכפלו בהיקף רחב. לצורך העניין, הוא גייס את פרוייקט היל"ה של החברה למתנ"סים ואת מכללת נווה אילן. פרוייקט "הוצאה לאור" יצא לדרך בקידום נוער בהיקף מחוזי באזור המרכז, בליווי יפעת קלמרו, ראש תחום קידום נוער. עשרות ילדים וילדות בלי בית ספר השתתפו בסדנת העשרה שנערכה במתנ"סים מחולון ובת ים, אזור ועד פתח תקווה. נתן הגיע עם חבר לאחת הסדנאות שערכתי. אותה סדנא הראתה למשתתפים איך הציגו בקולנוע ובאמנות בתקופות שונות את בני גילם מתאהבים ממבט ראשון. בשלב ההפעלה היצירתית בסדנה – נתן בלט מיד, נענה להצעה להירשם לקורס קיץ מרוכז (שקיבל את השם "קמפוס קיץ"), לקח שבוע חופש מהמפעל בגליל, והגיע.

הפתיחה סימנה לכולם שזה לא כוכב נולד פה

"הקמפוס" נפתח בסדנת פיסול וציור של אלעד קופלר, וכך כבר בתחילת היום הראשון, עוד לפני שהתנסה בפעילויות האחרות- נתן נכבש בפיסול. קופלר, אמן ומורה אמיתי, ביקש להקדים ולתת שיעור מבוא היסטורי על תולדות האמנות. בלי הנחות. חששתי שעם פתיחה כזאת נאבד את הילדים כבר בהתחלה. זה היה הימור. אבל סמכתי על אלעד. היה מרהיב לראות ילדים שהתרחקו מבית ספר כמו מאש, מרותקים לשיעור, לצילומי הארכאולוגיה והרנסנס. ילדים שקיבלו חותם רשמי מהממסד שפוטר אותם מלמידה, נדבקו בתשוקה של קופלר לאמנות. אף אחד לא הפריע ולא יצא באמצע. פתיחה כזאת, סימנה גם לכולם שזה לא כוכב נולד פה, וסללה את הדרך לפעילויות והעשרה לא פחות מעמיקות ומאתגרות.

הקורס הוכתר בהצלחה. אף ילד לא "נשר" ולא החסיר. הפעילות כללה נסיעות למוזיאון ינקו דאדא, לתאטרון הבימה, מפגשים עם אמנים במקום יצירתם ומאחורי הקלעים. התנסויות ביחד ובנפרד בכתיבה ובמוסיקה. סדנת איפור לקולנוע עם סיגל ורדי עודדה להעז וללכת עם הדמיון, והיו סדנאות גם במשחק, תנועה וקצב. חשבתי שהפקת סרט זאת הזדמנות ליצירה בצוות כשכל אחד מהמשתתפים תורם לקבוצה מכישרונו בתפקיד אחר, וחברת החשמל שיתפה פעולה ופתחה את שערי תחנת הכוח בקיסריה. באתר הסגור, התאפשר לילדים לצלם סרט קצר, בהשראת התפאורה הכי זמינה ועוצמתית שאפשר לבקש בסביבה.

סרט באתר הסגור של חברת החשמל, בהשראת התפאורה הכי עוצמתית בסביבה

בסוף קורס הקיץ,  ישבתי עם כל ילד בנפרד, לברר ביחד איזו פעילות יצירתית דיברה אליו במיוחד ומה יעודד אותו להמשיך ליצור ולהתפתח, ולשבץ אותו בהתאם להמשך פעילות יצירתית. במהלך הקורס התברר לטלי, אור ושני – שלא רק שהן אוהבות לצייר, אלא שהעבודות שלהן ממריאות  כשהן נפגשות לעבוד באותו חלל. מנהלת המתנ"ס באזור מגוריהן בגבעתיים הסכימה להקצות להן חדר לסטודיו משותף לציור לשנה, שישמש גם סוג של ועדת תרבות לאירועי המתנ"ס, ויספק להן חומרי יצירה. נתן, שרצה, כאמור, לפסל מהרגע הראשון בקורס, הופנה לחונך והפסל אייל ראובני ממתחם נגה ביפו, שעבד באותן שנים עם יגאל תומרקין.

אירוע סיום לבוגרי הקורס נערך זמן קצר אחר כך. האירוע כלל תערוכת עבודות של המשתתפים. הם קיבלו תעודות גמר, הקרינו את הסרט שצילמו. באירוע הופיעו אמנים אורחים, והיה גם ראיון מעבר לים עם המוסיקאי האנגלי בלק (קולין וורנקומב) שאיחל להם בהצלחה, וסיפר איך הכל התחיל אצלו. איך דווקא בימים הכי קודרים שלו, כשהכל נראה מייאש ואבוד, נולד הלהיט הכי גדול שלו "עולם נפלא" שהפך מאז לקלאסיקה.

על נתן וגן הפסלים של יום שישי

וכך, בסוף אירוע הסיום, לקחתי את נתן טרמפ הביתה. רחוב קטן, שיכון מתקלף, מקום שכנראה קשוח לגדול בו, אבל כשהגענו בחמסין הקופח באמצע היום,  הוא נראה בעיקר נטוש. עוד בדרך, בכביש גהה, נתן שאל בהיסוס אם אסכים לראות עבודות פיסול שהספיק לעשות מאז הקורס. ועכשיו כשהגענו, לא האמנתי למראה עיני. חצר הכניסה לבית של נתן, שטח בטון וחול פעור לכביש, נטול ירק, נראתה כמו גן פסלים בהתהוות. לא עבר חודש מאז סיום הקורס, והיו שם בחצר לפחות ארבעה פסלים גדולים בעבודה, ועוד פסלים קטנים מתייבשים בשמש, וזה לא נגמר שם. נתן הזמין אותי פנימה. לא היה אף אחד בבית, ובחדרים ניצבו פסלונים קטנים. אמר שאמו ראתה אותו מפסל וביקשה ממנו עבודות שיקשטו את הבית. בית דתי שקירותיו חשופים, ועכשיו נראה כמו גלריה- בבית פנימה ובחוץ. מתי הספקת? שאלתי אותו מופתעת, הרי כל יום הוא נוסע לגליל לעבוד וחוזר בערב. נתן סיפר שבמשכורת קנה את חומרי הגלם, ובימי שישי, הוא קם השכם בבוקר ועובד על הפסלים בלי הפסקה, עד לרגע האחרון לפני כניסת השבת. המשפחה מתלהבת, כנראה גם השכנים. הוא שאל, אגב, איפה אפשר להשיג סרטים שראה בקורס וסיפר עליהם לאמו. היא גם רוצה לראות.

הפרויקט המשיך עד 2005, עבר לפעילות שנמשכת כל השנה בשיתוף רשויות מקומיות. זוכרת לטובה במיוחד את עיריית חולון שהתגייסה לעניין בכל הרצינות. נתן המשיך לקבל הדרכה במתחם נגה ביפו, עם האמן ראובני, ובהתחלה גם השאלתי לו מהספרייה שלי סרטי קולנוע קלאסיים, לו ולמשפחתו.

השנים חלפו, עברתי לטפל בילדים שנפלטו ממסגרות כעובדת סוציאלית. ולא ידוע לי מה קרה עם נתן ועם טלי, אור ושני. מדי פעם אני חושבת עליהם ועל חבריהם. על כך שמאחורי כל ילד שפורש מהמסגרת ואולי אפילו מהעולם, יש סיפור לא קל, זה ברור. אבל בתוך כל זה, יש אולי בכל זאת ילדים שצריכים קצת להתרחק, לפרוק עול ולהמציא את עצמם מחדש מחוץ לממסד. בדרך ובזמן שלהם.