שמוליק קראוס: חבר אמת בירושה

רחל מיכאלי

Shmulik_Kraus_צילום: מירב בוננו

אמרתי לו את זה פעם: "אתה אולי האדם היחיד שלא מסוגל לפגוע לא בכוונה. זה לא נורמלי. כולם פוגעים לא בכוונה". ואז היתה שתיקה קצרה, תמיד השתהה קצת. גם כשעוד אהב לדבר. ואז אמר – ”זה נכון". הוא היה גאה בצד הרך שלו יותר מאשר בצד הנוקשה. אם היה יכול, היה מכניס את הבובה זהבה לתעודת הזהות שלו.

שמוליק היה עשוי מהחומר שקורצו ממנו חברי אמת, והוא היה חבר אמיתי. נכון שהחברות שלנו לא נדרשה לעמוד במבחנים  קשים, כי לא היו מעורבים בה לא יחסים משפחתיים וזוגיים, ולא יחסי עבודה או שכנות, ונפגשנו רק לפעמים, אבל היא עמדה במבחן הזמן. ידידות של 25 שנה, רבע מאה, מחצית מחיי. תמיד שם. אהב את בתי מלידתה, היה הולך להתלונן איתי על בטריות שמכרו לי במחיר מופקע, היה חשוב לו להכיר את עולמי. כשחיפשתי עכשיו תמונות שנשארו לי ממנו, ראיתי אותו מצולם בקהל בבכורת האופרה שלי. הוא לא אהב אופרות (חוץ מכרמן) אבל ל"דיבוק" שלי הגיע, גם אופרה ועוד ביידיש, התיישב באחת השורות הראשונות, התלוצץ עם קשישות הבימה, ונשאר עד הסוף.

אף פעם לא פגע. לא בכוונה ולא בטעות. אמרתי לו את זה פעם: "אתה אולי האדם היחיד שלא מסוגל לפגוע לא בכוונה. זה לא נורמלי. כולם פוגעים לא בכוונה". ואז היתה שתיקה קצרה, תמיד השתהה קצת. גם כשעוד אהב לדבר. ואז אמר – ”זה נכון". הוא היה גאה בצד הרך שלו יותר מאשר בצד הנוקשה. אם היה יכול, היה מכניס את הבובה זהבה לתעודת הזהות שלו.

הכרנו דרך מונה זילברשטיין, בעצם גם דרך ג'ון בנקס. מונה אהבה אותו, ג'ון לא. ג'ון היה תופס את הרגליים ומתחפף, איך כשהיה רואה את שמוליק נכנס לבר בסוף הלילה. אמר: "שמוליק בא, יהיה בלגן, מכות, תבוא משטרה", ולו אין אישור שהייה בארץ. פרנואיד. וכשמונה היתה מצלצלת ואומרת לי: "בואי, אני עם שמוליק פה בבן יהודה", לא באתי. מונה עשתה הכל כדי לצאת מהסמים ומהאלכוהול, ולא רציתי להיות שותפה לעבירה. ואחר כך הם מתו, מונה ואחרי שבועיים ג'ון. ואז שמוליק ראה אותי בזיגל פעם, וזרק לי משפט באנגלית. מה שהוא לא ידע זה שאני ידעתי, מונה אמרה לי פעם, שככה הם תמיד מדברים ביניהם, באנגלית. היא חסרה לשנינו. נהיינו חברים והוא דיבר איתי באנגלית. קרא לי רייצ'ל, קראתי לו סם. הבנתי למה וזה היה בסדר. מונה הורישה לי חבר אמת, והירושה היתה באנגלית.

לא הרבה אחרי שמתה יצא האלבום של שמוליק "אחרי עשרים שנה". אסי דיין עשה עליו כתבת מוסף חגיגית בידיעות אחרונות. דיברו על כל הדברים הרגילים הצבעוניים, שיכולים למכור תקליט של קראוס, אבל שמוליק קטע את כל היחסי ציבור ותבע את עלבונה של מונה. "היא רצתה  ילד ממך", הוא ירה ישר לבטן של דיין. האמת? היא לא אמרה לנו אף פעם, שהיא רצתה ממנו ילד. זה היה די קשקוש, אבל שמוליק רצה לתת לו להרגיש, בשפה היחידה שגברים מבינים, לפחות קצה מהכאב שהמראיין שלו גרם למונה ערב מותה. כי היא לא אמרה מילה.

פעם חשבתי שהחברות בינינו עובדת, כי הייתי נפגשת איתו תמיד לפני שעות שקיעה, כשעוד היה מפוכח. ואחר כך ראיתי אותו מתהפך על אנשים יקרים לו גם בשתיים בצהריים. לא פיסית, אבל העליב, בייש, לא נתן להם להשחיל מילה. רציתי ללכת לפני שיגיע תורי. אפילו אמרתי לעצמי: "יאללה, מקסימום שיגיד מה שיגיד", ולא הגיע תורי. כשהיה מתחיל ככה עם אחרים בנוכחותי, היה ישר לוקח אותי למקום אחר, ובמקום לתת בוקסים, היה יושב על כוס קפה ומספר, איך נתן בוקסים בכלא כשהיה צעיר, אבל נכנס לפרטי פרטים, חי את הבוקס ואז נרגע וחוזר לעצמו. אהרל'ה קמינסקי שעשה איתו את "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" אמר לי פעם לקחת בעירבון מוגבל את סיפורי הכלא שלו, והיה ברור, שיש להם תפקיד.

אני חושבת שהיתה הבנה גדולה. לא ברור איך, אבל אולי הוא זיהה אצלי את נקודת האלחזור, נקודת ההתלקחות שהכיר מעצמו, למרות שמעולם לא הגענו לשם. זה לא שעקפנו ולא נזהרנו מללחוץ על נקודות שיכולות להוביל לשם. להפך, עם שמוליק אף פעם לא חשבתי פעמיים לפני שאמרתי משהו. אבל כנראה שהיתה שם תמיכה בין אנשים בעלי חשיפת יתר לסכנות הפגיעה, ועובדה שזה הצליח.

מבינה פתאם, שלא אחזור יותר לבית של שמוליק, מקום שאף פעם לא השתנה. לא הריפוד, לא המיקום של הכורסה עם הגב לדלת, אפילו טייפ הקסטות הישן לא הוחלף למוצר חדיש יותר. תמיד מסודר ונקי, כאילו רק עכשיו היתה העוזרת. קצת  ניירת של משרד, חשבונות חשמל, גיטרה, ותמיד 2-3 דפים מרוטבליט שהגיעו לאחרונה בפקס עם טקסטים לשירים חדשים מודפסים בפונט 16.

השינויים במרחב שלו ברבע המאה האחרונה היו קטנים ולא מורגשים. חוץ מהתקופה שבה בניו חזרו לחייו. ראיתי כשהשתדל ללמוד, איך להיות אבא טוב יותר, עשה את זה בכוונה מלאה, ניסה וכשל. ושוב לא ראיתי ולא שמעתי עליהם יותר. רבץ עליו הכישלון. בסוף הסרט סוסעץ שמוליק נראה עומד בשדה פתוח, שורף את הסרט שלו. הפנים שלו בקלוז-אפ. הן חתומות. אבל לאט לאט, ואי אפשר לראות מתי זה קורה, הוא עושה את המעבר הבלתי מורגש מהבעה חתומה לבכי, ובהמשך שוב, בלי שאפשר לשים את האצבע ולראות מתי בדיוק זה קורה, הבכי הופך לצחוק גדול של הקלה. אם זכור לי נכון, זה קורה בטייק אחד רצוף, לא ערוך. שמוליק נותן בסצנה הזאת את אחד מרגעי הסיום הגדולים בקולנוע. היו מפיקים הוליוודים, שרצו להפוך אותו לקלינט איסטווד בתקופת סרג'יו לאונה. מימנו לו שיעורי משחק בניו יורק, והוא שיחק קצת בהפקות באירופה. לפני כמה שנים, כשיצא הדי.וי.די של סוסעץ, נראה הקלוז-אפ של שמוליק חשוך מדי על המסך, ואי אפשר היה לראות כלום. הלכתי לחנות להתלונן, ויקי יושע ענה להם על זה: "מה אני אשם שהוא החליט להתבכיין לי שם פתאום". התברר, שסצנת הסיום המופתית היתה מבוססת על אלתור אקסקלוסיבי של שמוליק. ליצור, לשרוף, להיאטם, לבכות בכי, שהופך מבלי שנרגיש לצחוק של התגרות בגורל, אולי הקלה.

ההבעה המתחלפת של שמוליק, תמונה אחרונה. לא מזמן ישבנו בים עם בתי, רגע לפני שהחורף התחיל. הוא היה כבר מאד חלש, מובס. בעיקר בעיני עצמו. היא אמרה לי אחר כך, שנרתעה מהזיקנה שקפצה עליו, מקשיי הדיבור. כשהיה שמח לבואך, הפנים שלו היו נדלקות כמו נורת הלוגן, אבל עכשיו באמצע הפגישה, הפנים שלו נאטמו פתאם. פחדתי שמשהו פגע בו. אמרתי "מה קרה?" אמר לי "כלום". אמרתי לו: "נראית עצוב לשנייה". הוא אמר: "לא, כאבה הרגל". היתה כרגיל השתהות קצרה, מתגבר על קשיי הדיבור …”אני אף פעם לא עצוב איתך", אמר.

כשהתרומם מהכיסא כדי לעבור לכיסא הגלגלים, התגברה בתי על הרתיעה שלה ועל העצב שלו, הרגישה צורך להיפרד בחיבוק. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותו.

תל אביב, פברואר 2013

פורסם בספר: "שמוליק קראוס 1935-2013" בעריכת חנה קופלר, 2019.  עמ' 193-194 


תגובות:

מאד רגישים ויפים הדברים שלך. מאירים עוד פן רך בשמוליק שגם אני לא הכרתי. אתה למד הרבה על אדם קרוב דווקא אחרי מותו. היה לי עצוב להיפרד ממנו, וקשה. שמח שיש מי שזוכר זכרונות נעימים משמוליק. מקווה שיניחו לו כעת והמוסיקה תנחם. (יענקל'ה רוטבליט)

אני מאד אוהבת את מה שכתבת. זה פשוט מרגש. את כותבת בפשטות שמאד איפיינה את שמוליק. תבורכי (חנה קופלר)

תיאור אחר של שמוליק קראוס, שמתואר פה קצת יותר עגול, קצת פחות קריקטורה והרבה יותר בן אדם מאיך שמתארים אותו בעיתונים. (ערן דינר)

Shmulik-Kraus