רחל מיכאלי

הרדיו האנגלי שבישר על מותו של ג'ון בנקס, חשף פרטים ראשונים על מחצית חייו הלא ידועה בישראל. לישראלים ערכתי הכרות ראשונה עם מחצית חייו הראשונה העלומה  באמצעות כתבה גדולה בעיתון חדשות. הכתבה כללה חומרים שהתחלתי לאסוף  לסיפור חייו. הכתבה התפרסמה לפני שנסעתי לליברפול. כשהגעתי לשם, התמונה השתנתה. כפי שאפשר לראות קצת כאן בהמשך, בסיפור הפגישה עם גאס. מאז  שהכתבה פורסמה חלפו הרבה שנים, מדי פעם מגיעה שמועה על מישהו ששמע שהיתה כתבה כזאת פעם ומנסה לאתר אותה. אז הנה הכתבה כפי שהתפרסמה במוסף קליפ של "חדשות" בעריכת עפרה מזרחי, 21.7.1988

23, ספטמבר 2014:

חיכיתי הרבה זמן ליום שבו אפגוש את גאס. גאס היה החבר הכי טוב של ג'ון בשנות ה-60 בתוך הסווינגינג לונדון, ועשרים שנה אחר כך ג'ון היה החבר הכי טוב שלי בתל אביב. ואז איבדנו אותו. ב-1989, שנה אחרי מותו של ג'ון פגשתי את גאס. סיפרתי לו סיפור שהסתובב לי בראש וחשבתי שהוא יכול להיות סרט קצר גדול. הסיפור התבסס על משחק שג'ון וגאס היו משחקים אחרי שנהיו כבר קצת נומר סטארים.  פעם בשבוע הם מפזרים הרבה כסף על  רכישה מיותרת ומגוחכת. הם קראו לזה "Waste of the week" . פעם, יצא להם לעבור ליד חנות מוצרי חשמל וקנו במכה שני מקררים ענקיים, רק כי המוכר לא החזיק מהם בגלל המבטא הליברפולי והשיער הארוך. מה שג'ון סיפר לי שהוא שלח את המקרר לאמא שלו בליברפול כשעוד השתמשה בארון קרח. שיניתי קצת את הסיפור ואצלי הם עצמם מובילים את המקרר כל הדרך מלונדון לליברפול. בקיצור, סיפור לסרט רוקנרול טוב עם כל התחנות במסע הסיקסטיז. שאלתי את גאס אם הוא זוכר משהו מהסיפור המקורי. "Waste of the week"? אמר והופיע אצלו הניצוץ בעיניים שזיהיתי אצל ג'ון כשהוא היה נזכר בכל זה, "בטח, זוכר. היינו יוצאים מחנות עם שעוני קוקיה, או עם 12 קופסאות קורנפלקס ומעיפים החוצה מהאוטו תוך כדי נסיעה. אבל לא היו מקררים בעניין"…

בשנים שחלפו מאז, גאס היה בשבילי הדופק שממשיך לחיות אחרי מותו של ג'ון. לא רק כי הוא חבר שלו, אלא כי הינחתי שהוא נשם כמוהו. וגאס – מת בשבוע שעבר. היום לפני 71 שנה ג'ון נולד. בינתיים, מאז שיש יוטיוב ואינטרנט, למדתי להכיר יותר ויותר את המורשת שהשאיר אחריו גאס, ג'וני גוסטפסון בשנים מאוחרות יותר- הבסיסט הוירטואוז, המוסיקאי הנערץ על שוחרי סצנת הרוק המתקדם, על קוואטרמאס, איאן גילן בנד, רוקסי מיוזיק. ואני גאה שנפל בחלקי להכיר אותו. הלוואי שהייתי מצליחה להאמין שג'ון וגאס נפגשים עכשיו שם למעלה. אם יש צ'אנס אחד למליון שזה אפשרי, אז שישלחו איזה סימן, אולי קצת גשם של קורנפלקס…

22 ספטמבר, 2015

בכל מה שקשור אצלי לג'ון, לזיכרונות הקטנים היה תמיד תפקיד גדול, עוד לפני שמת. למשל, פעם הוא סיפר איך כשהיה ממש צעיר בליברפול, לא זוכרת בן כמה, הוא הלך עם חבר (שכחתי איך קוראים לו) למועדון (לא חושבת שהקאוורן). הוא התקין תסרוקת גיזעית ולבש ז'קט חדש מסוגנן עם נקודות זעירות רקומות. ג'ון סיפר איך נכנס בחשכת המועדון, נון שאלנט, עם הצווארון למעלה, החליק את היד על הבלורית והרגיש מלך. מה מלך- אלביס. ואז התקרבה בחורה, העיפה מבט לעבר הז'קט שהנקודות הבהירות שלו זהרו בחושך, וזרקה לו במבטא ליברפולי סופרן מצוייץ, ככה שכולם שמעו: היי ג'ון, הז'קט שלך מלא קשקשים. כל הסטייל שלו נמחק ברגע. הוא קיפל את הצווארון ורצה שהמרסי יטביע את הבלורית שלו… ג'ון הכי אהב לספר סיפורי פדיחות אישיות.

בסוף שנות השמונים אחרי מותו, מצאתי אצל אחותו איירין בליברפול את התמונה הזאת שמתעדת כנראה את אותו היום. הכל שם- התסרוקת, הז'קט המנוקד, החבר, הצווארון, ההתרגשות לפני. זאת היתה הפתעה, אולי התמונה היחידה מהעבר של ג'ון שניגזרה ישר מתוך אחד הסיפורים שסיפר. מחר יום ההולדת של ג'ון, ואני חושבת על הדרך היפה והטיבעית שבה עברו זיכרונות רחוקים שהם לא שלי, עד שהפכו להיות הזכרונות שלי.

23 ספטמבר, 2017

בדיזנגוף בחצר האחורית, שכן "לונג ג'ון סילבר", בר קטן וצפוף ששימש מפלט אנגלי לתל אביבים בימים רחוקים. הייתי באה לשם לראות את ג'ון שעבד בבר. באחד מביקורי, אי שם באמצע שנות השמונים, הוא היה צריך בדיוק להביא משהו מהמחסן בצד השני של החצר. מה את מריחה? שאל כשנכנסנו למחסן הקטן ששימש כנראה מיקלט במקור. הרחתי טחב ואוויר דחוס, אבל הוא הריח יותר מזה. זה הריח של הקאוורן, אמר, מוזר, מכל המקומות בעולם, דווקא החדר הקטן  הזה מחזיר אותי לשם.

ג'ון הופיע לא מעט בקאוורן בתור המתופף של המרסיביטס. המרסיביטס, כמו שאפשר לראות במודעה למטה, היו הלהקה שפתחה את ההופעה האחרונה של הביטלס במועדון באוגוסט 1963. הביטלס היו אז כבר גדולים מדי למועדון הקטן. נשארו להם שם כמה תאריכי הופעות קדימה, אז ג'ון לנון אמר לבוב וולר מהקאוורן שייתן את התאריכים הנותרים למרסיביטס, וביקש שישלם להם כמו שהיה משלם לביטלס. ואז, אחרי שהמרסיביטס ירדו מהבמה והביטלס התחילו בהופעה, טראח היה קצר חשמלי. לא פלא, עם כל הנזילות שם על החשמל. אז פול התיישב בחושך ליד הפסנתר והם התחילו לשיר. זה נשמע כמו שיר ישן מפעם, אבל אף אחד לא זיהה. רק כמה שנים אחר כך הביטלס יקליטו אותו. כשאהיה בן 64, היה השיר.

היום, ג'ון בנקס היה צריך לחגוג 74, נכנסתי לאינטרנט בתקווה למצוא הפתעה חדשה, ומצאתי. וידיאו קצרצר מתוך הופעה חיה שלהם בקאוורן. מסתובבים קטעי וידיאו ברשת, אבל זה הראשון שג'ון נראה בו במרחק נגיעה. ג'ון בנקס נראה על השניות הראשונות כאן. מהמעט אפשר לראות איזה מתופף חד פעמי ומתוק הוא היה:

ריח זה זיכרון חזק מאד. 25 שנה שרד אצל ג'ון, גם אחרי עשרים שנות גלות במזרח התיכון, ועוד 30 ומשהו שנים אצלי. כמה שנים אחרי שגילה לי את הקאוורן בדיזנגוף, ג'ון מת, ואחר כך גרתי קצת בליברפול להתחקות אחרי עברו. הייתי מגיעה לפעמים בשבתות בצהריים לקאוורן, כי חבר מקומי היה מארגן שם באותה תקופה אירועי הקראת שירה. אבל המועדון המשופץ לתיירים היה כבר כצפוי נטול ריחות, כמו סופרמרקט. בלי טעם ובלי ריח, ולא היה יותר אותו מרתף טחוב, מעושן ומיוזע נטול חלונות עם ריצפה מחוררת, הצפות בשירותים וקירות נוזלים, ולא אחז בו יותר הכישוף.

 

23, ספטמבר 2020

"המתופפים ג'ון בנקס (מרסיביטס) ורינגו סטאר, עם פול מקארטני (לשם שינוי) ברקע", כך כתוב מתחת לתמונה בעיתון. הנסיון לאתר את התצלום, העיתון והזיכרון, בא לסיומו בשבוע שעבר:

ג'ון בנקס מהתמונה, היה מתופף המרסיביטס מליברפול, וכמה שנים אחרי הצילום הזה, עבר לתל אביב ונשאר שם עד מותו ב1988. מזמן, אבל ממש, בשנות השמונים המוקדמות, ג'ון סיפר לי על ההופעה שלהם בקונצרט רב משתתפים שנערך באצטדיון וומבלי. גם הביטלס הופיעו שם, וגם הסטונס. לא פחות. מה שהוא סיפר לי זה שמאחורי הקלעים, רינגו סטאר והוא עשו צחוקים והתחילו דו קרב עם מקלות התופים שלהם. היו שם צלמים, אז צילמו אותם, וזה התפרסם בניו מיוזיקל אקספרס NME, מגזין המוסיקה האנגלי החשוב, שגם נתן את החסות לקונצרט.

ג'ון לא היה בטוח אם הסיפור עם רינגו קרה בקונצרט של המגזין ב-1964 או בזה שנערך ב-1965. בקיצור לא היה ברור איזה גליון, איזו שנה, כן היתה תמונה, או לא היתה תמונה. מצויידת במידע החלקי הזה, באפילה שאין בה גוגל ואינטרנט, שלחתי מכתב למערכת העיתון, ושאלתי אם יש דרך לאתר בארכיון, או לפחות לתת איזשהו כיוון שיעזור לחפש הלאה, אבל הם לא חזרו עם תשובה.

לא שכחתי את הסיפור מאז, אבל עזבתי את זה. בינתיים ג'ון מת, ולקחתי בחשבון ששאלת קיומה של תמונה כזאת, או אפילו קיומו של הסיפור, הוא תוצר של איזשהו ערבוב של זכרון מעורפל מהסקיסטיז של ג'ון, הבירות שהיה שותה, יחד עם כל השנים שעברו מאז שאני בעצמי שמעתי את הסיפור. והוא גם היה סטורי-טלר לא רע.

לפני חודשיים בערך, התפרסמה בקבוצה ליברפולית בפייסבוק שגיליתי רק לאחרונה, תמונת שער ישנה של המרסיטביטס מאותו מגזין, הניו מיוזיקל אקספרס. כשתהיתי אם מופיעה שם התמונה שחיפשתי, הציע קווין, אחד מחברי הקבוצה לחפש אותה בגליון אחר. יש גליון כזה שנמצא בדיוק למכירה באי.ביי, הוא צירף את הקישור. הגליון שהציע פורסם מתישהו לאחר האירוע, ועל השער כתוב שם שהגליון כולל דיווח ותמונות מהקונצרט בוומבלי. אם תמונה כזאת אכן התפרסמה אי פעם, רוב הסיכויים שהיא נמצאת שם. הזמנתי מיד.

ועכשיו, במסלול הזוחל של דואר קורונה מחו"ל, גליון יום שישי, 1 במאי 1964, בסוף הגיע. לא היו לי כאמור ציפיות גדולות. הספקתי לדפדף רק עד אמצע הגליון, וכן, הנה היא. התמונה לגמרי שם! לא בדיוק כמו שדמיינתי צילום טוב עם מימיקה של דו-קרב מקלות תופים של שני מתופפים נורא מצחיקים. קצת התאכזבתי שהצלם פיספס את הרגע, ואת הקונטקסט לצילום, אבל שניהם שם. מסתלבטים, מרימים מקלות תופים כלפי מעלה, כשפול מקארטני צופה בהתרחשות מאחור. קשה לבטא איך זה מרגיש כשסיפור קטן, ישן ומוטל בספק, יוצא מהמחבוא. סרקתי ופרסמתי בקבוצה הליברפולית, קווין שפיצח את התעלומה, היה בעננים.

די דומים חיצונית, רינגו וג'ון, כמו שאפשר לראות בתמונה. לנון אמר פעם שאם רינגו יהיה חולה, אפשר להחליף בג'ון בנקס ואף אחד לא ישים לב. הוא די נעלב מזה, ג'ון בנקס, עד יומו האחרון. חשב שזאת ירידה על האף שלו. היום יום ההולדת של ג'ון בנקס, שמת בגיל 45. ג'ון, זאת מתנתי לך ליומולדת.