רחל מיכאלי
דצמבר 2012
"תראי את האשה שם", עפרה הצביעה על קשישה צנומה שישבה אסופה על כסא קש במרפסת הגדולה בבית הסיעודי החדש והמרווח ברמת אפעל. אותה אשה ישבה בחברת קשישים אחרים אבל ראשה היה שמוט, ואת פניה כיסה מסך סמיך של שיער קש כסוף וגזור בתסרוקת עגולה כצלחת. "לפני שלושה ימים המשפחה שלה באה לבקר והיא הרימה את הראש", אמרה עפרה. "והנה ראיתי את פניה לראשונה. אחר כך, כשהמשפחה שלה הלכה, שוב הראש צנח למטה. ככה עד הפעם הבאה שיבואו לבקר. עד אז, הופך הראש שלה לכובע ים".
ככה עפרה אליגון. החיים ומסתבר שגם המוות היו פרוסים לפניה ומצדדיה כמו ארגז חול, שמזמין אותה לשחק. והיא שיחקה במלוא חופן כפות ידיה הגדולות ועיניה הגדולות וחיוכה הגדול. היא שיחקה במיומנות, בקלילות, מלקטת מכל הבא ליד מראות, מילים, טעמים וצלילים. שחקנים מיומנים אחרים שמתייחסים לחיים כאל משחק נוטים לייפות את התמונה. מוחקים את מה שמקלקל, או מכער. מצויידת באבחנה אנושית דקה, עפרה לא התכחשה לקלקול, לדפקטים האנושיים הקטנים, לעליבות, ליצר האנוכי, הילדותי באדם. היא הבחינה בהם, בדיוק כמו בחלקים היפים והמרהיבים, כדי לבנות את יצירת חייה, והיא השכילה לדעת שהיצירה הגדולה ביותר שלה היו- החיים עצמם. כל כך פשוט, כל כך חכם.
את רמת אפעל- מיותר לציין- עזבה מהר מאד. לא השתלבה שם כל כך בחבר'ה. אשה חזקה, אין מה לומר. התאוששה וחזרה הבייתה.
הכי סלדה מהשיעמום. המזל שלה היה שהיא נתברכה בסקרנות גדולה, וגם באמצעים. אנשים ורעיונות שניקרו בדרכה, הכניסה לתוך ארגז החול של חייה. וככה בנתה ארמונות. שום רעיון או אדם מאלה שקסמו לה, לא תחבה למגירה או לארכיון הרעיונות שאולי פעם תשלוף. רעיון הפך ישר לפעולה. בארגז החול שלה זה נראה לפתע כל כך פשוט לביצוע. זה מסביר אינסוף מאמרים, סיפורים, תרגומים, וזה מסביר איך הפכה, עם קרן לרנר שניהלה, לדמות מובילה בהשבת היידיש לתרבות בארץ ובעולם.
לא הכרנו כשבאתי ואמרתי לה שאני עובדת על אופרה ביידיש. אמרתי לה את האמת. שאני לא מבינה באופרות ולא מבינה ביידיש. אבל הדיבוק… היא, בדרכה, קלטה אותי בחצי שנייה והאמינה בי, ועזרה וקישרה. בלעדיה זה לא היה קורה. ועשינו אופרה ביחד ונשארנו חברות. אהבה אותי ואת עולמי. ואהבתי אותה ואת עולמה. היה צריך קצת לשמור שם על הגבולות, כי גבולות לא היו הצד החזק שלה, והיא לא היתה האדם הכי קל. בסדר, גם אני לא.
לא מזמן צלצלה שאבוא. באתי אליה הבייתה לשדרות דוד המלך, והיא אמרה שהיא חושבת שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות, ושהיא רוצה להיפרד. והחזקתי לה את היד החמה ולגמרי חיה… ואמרתי לה, טוב, להיפרד אפשר רק כשחיים… והיא אמרה שיש עוד משהו שרצתה להגיד לי, והיתה קצת רדומה ולא הצליחה לזכור. אמרתי לה שבפעם הבאה שניפגש. ונפגשנו, אבל אז כבר היה אחרת. ארגז החול שלה היה כבר נטוש. ואני כבר השלמתי עם זה שהפסדתי קריצה לחיים שמיועדת רק לי ושרצתה להעניק לי בפעם שעברה, ורק רציתי לשאול איך היא ידעה מתי להיפרד.
עפרה הגיעה לגיל 91. עכשיו כבר מותר לגלות, כי הגיל שלה היה תמיד הסוד הכי שמור במדינה. לפני שנה-שנתיים, קראתי את כל הכתבות שלה. היתה מחשבה להוציא ספר. באחד המאמרים האלה, מעריב, 1968, היא מספרת איך ישבה על הדשא בכפר המכביה עם משלחות ספורטאים. "אני נזכרת בזמר יידי נוגה", כתבה, "'הילדים כבר שכבו לישון, ישנים שנת ישרים, ואילו את הגדולים צריך להרדים'… לא אותם – עוברת בי לפתע מחשבה. איזו שימחת חיים בהם, איזו חיוניות. אותנו, את בני הדור הזה, הבריאים בגופם ושאינם יודעים את נפשם, צריך להרדים בזמר נוגה". ואני חושבת עליה.
