ידיעות אחרונות, זמנים מודרנים: תיירות ציפורים בישראל

יש לו ציפורים בראש

מאת: רחל מיכאלי

פורסם בידיעות אחרונות, מוסף זמנים מודרניים, 3.7.1996

 

בסוף חודש מרץ, עברה ליד המצדה קבוצה של אחד עשר תיירים בריטיים. עולי רגל קצת מוזרים, שחרשו את הארץ מאילת עד הגליל, בלי לעצור ולו ליום אחד בירושלים, בנצרת, או באתר בסיסי אחר שמציעה ארץ הקודש. הם הסתובבו עם משקפות וטלסקופים, הביטו לשמיים, הסתובבו בין ערבות ונקיקי סלעים, כדי לעקוב בנשימה עצורה אחרי ציפורים. ליד המצדה, עצרו והתלבטו. בכל זאת, עם כל הכבוד לציפורים, לעבור מטר ליד ההיסטוריה, ולהתעלם מקיומה, זה קצת יותר מדי.

בעוד הם חוככים בדעתם האם להקדיש להיסטוריה שעה על חשבון הצצה בציפורים, גשם החל לרדת, וכשהם היפנו ראשם לאחור גילו שאלפי חסידות שחורות ולבנות מכסות בצפיפות את ים המלח כמו מרבד אדיר מימדים. בשקט גמור, נחתו שם החסידות בדיוק בשתי הדקות בהן הביטה החבורה הספקנית על הרכבל בצד השני. ואז, כצפוי, שתי חסידות התנערו מהמים והחלו לעוף. באפקט של קונצרטינה, עלתה אחריהם במעין קו דמיוני, שורה מסודרת של חסידות שחגה בתנועות סיבוביות לשמיים, בעוד אחד עשר תיירים נפעמים, מלווים אותם כמו שיירה של שומרי ראש, לכיוון עין גדי. מצדה נותרה מיותמת מאחור.

זאת לא הפעם הראשונה שמדריך הקבוצה, צפר וצייר ציפורים אנגלי שחי כאן מאז 1990, ראה חיזיון מהסוג הזה בארץ. בכל זאת, הוא מספר, היו לו דמעות בעיניים. קוראים לו ג'יימס סמית' (וזהו, למרות מה שכולם חושבים, שמו האמיתי). בדרך כלל אפשר למצוא אותו במרחבי הערבה בסביבות קיבוץ לוטן, שם הוא מתגורר. מביט לשמיים, מזהה וסופר ציפורים לטובת מחקרי הנדידה העולמיים, מצייר בעט פיילוט עדינה את תנועת משק הכנפיים שלהן, רושם הערות, מדריך קבוצות טיילי ציפורים, ולא מאמין איך לא הגיע קודם לכן לארץ הציפורים המופלאה הזאת.

ישראל, מבחינת שוחרי טבע, היא דיסנילנד של הציפורים. אותו מסדרון שבין ים המלח והכנרת לבין הים התיכון המחבר בין היבשות, אליו עפים מדי שנה מאות זנים, מליוני ציפורים נודדות מכל המינים והצבעים. באביב, עושות הציפורים את הדרך מאפריקה לאירופה (מסוף פברואר עד תחילת יוני) ובחזרה בסתיו (בספטמבר עד נובמבר). באנגליה הפכו טיולי הציפורים ללהיט גדול, והאנגלים נוהרים לכאן. לאחרונה, באיחור מה, מתחילים גם הישראלים לגלות את הפוטנציאל. כבר לא צריך להיות צפר מומחה. מספיק להיות רומנטי.

סמית' יוצא למסע בן כמה ימים עם אנדי הרסט הצלם. אנדי נשלח לצלם רשימת ציפורים מבוקשות לסי.די רום על ציפורי אירופה, שעורך חוקר הציפורים הנודע, דייב גוסני. בין תכניות הטלוויזיה לבי.בי.סי וקלטות וידיאו שערך, ייחד גוסני בשנה שעברה סרט לציפורי הארץ. בקלטת "גוסני בישראל", מופיע אתר ציפורים המרגש את גוסני במיוחד, בית הקברות באילת.

מצויידים במשקפות, טלסקופ ומצלמה עם עדשות של צלמי פפראצי, אנחנו מגיעים לתחנה הראשונה בנאות הככר, מדרום לים המלח. המכונית זוחלת בדממה בין הערבות ותעלות המים הצרות. ג'יימס מנסה לזהות בין עשרות סוגי הציוצים, את שירת הקנית האפריקנית. מכונית, הוא אומר, מפחידה צפורים פחות מבני אדם, ואנחנו ממשיכים לנסוע לאט. לצידנו נוחתים זוגות של ציפורים מעל שדה מלונים, ומוצאות מלון בשל שהתבקע לשניים.

נעצרים בקצה התעלה. שם צמחיית קני הסוף סבוכה יותר, המים דלילים יותר, יותר זבל מפוזר מסביב (מה שאומר שבני אדם לא מגיעים להפריע). בקיצור, אם הוא היה קנית אפריקנית, זה המקום בו היה ג'יימס מקנן. ואכן, הוא מזהה את הציוץ. אלא שהקנית לא יוצאת מהסבך. סמית', בפרינציפ, לא נעזר בציוצי ציפורים מוקלטים, כדי להוציא אותה ממחבואה בעורמה. נמצא אותה בהמשך הדרך, הוא מבטיח.

סמית' יכול להתרכז בנהיגה, לדבר בלהט על סבסטיאן קו, האלוף האתלטי האגדי בן עירו שפילד, ובו בזמן, לא ברור איך, לשים לב לעיט ערבות שעף הרחק מעבר להרי יהודה, ונראה לנו באופן אישי כמו נקודה שחורה זעירה. "אי אפשר שלא לזהות אותו לפי צורת התעופה", הוא מסביר, "זה זכר, בן 3-4 בערך".

סמית', 31, גילה את הציפורים הראשונות שלו כשהיה ילד, על ערימות הפסולת של מפעלים בשפילד, ועל צמרות עצים ביערות מחוץ לעיר. התיישב לידן על הענפים, ניסה להבדיל בין הציפורים שקיפצו סביבו, עקב אחריהן. כמו כל צפר מושבע, הוא יכחיש שאי פעם רצה לעוף כמו ציפור. עד היום, יש לו אהבה מיוחדת לציפורים הקטנות, במיוחד למלכילון לבן גבות, הציפור הנדירה הראשונה שזיהה בגיל 15, וזכה בזכותה להערכה מקצועית. במקביל, גם צייר אותן. "כשאתה מצייר ציפור, אתה לא מקפיא אותה כמו בצילום, ויכול להדגיש כל פס וכל תנועה".

לארץ הגיע בעקבות מודעה במגזין ציפורים שביקשה מתנדבים לקבוצת מחקר על נדידת ציפורים ב"מרכז דורסים" בהר-גילה. בהר-גילה ספר ציפורים נודדות לבקשת חיל האויר, וכשהתבררה יכולתו לצייר ציפורים, החל לאייר את ספרי הציפורים של ד"ר יוסי לשם. ב-1992, צייר את סדרת בולי הציפורים של השרות הבולאי. בינתיים, זכה במקום השני בתחרות ציירי ציפורים באנגליה, ציוריו הוצגו בגלריה מאל בלונדון, אבל סמית' לא הגיע לפתיחת התערוכה. בשלב הזה הוא מצא כבר את גן העדן הפרטי שלו בישראל, והתמקם בקיבוץ לוטן. עם חבר הקיבוץ מייק קפלן, יזם את התשתית לתיירות ציפורים מקומית ולהקמת שמורת ציפורים במקום.

במקור, היתה אילת ובה מרכז צפרות גדול, התחנה האידיאלית לציפורים במסלולן, אבל העיר נוגסת יותר ויותר שטח מהטבע, ובלוטן השכנה חשבו שהקיבוץ במדבר יקסום יותר ויותר לציפורים, עם התשתית הנכונהו. סמית' וחבריו, חפרו שלושה אגמים קטנים, ושתלו החודש עשרות סוגי עצים שימשכו כמה שיותר זנים. "כששתלנו עץ", הוא מספר, "נחת לידנו חנקן גדול, והביט בשתיל בריכוז, כאילו ידע שנוטעים אותו בשבילו, לשנה הבאה".

אינסטינקט הנדידה דבק בג'יימס. אותו אינסטינקט שגרם לו למצוא את קיבוץ לוטן בערבה, ולהמשיך לחזור לשפילד מדי שנה. שם הוא הופך לפקיד ממשלתי. עונב עניבה ומצלם מסמכים. בשני מרכזי הנדידה שלו, הוא עוף מוזר. בילדותו כשצייר ציפורים, לא הבינו לליבו ילדי שפילד הקשוחים. כאן, הוא מצא את מקומו דווקא בקיבוץ הרפורמי שלא קולט מתנדבים זרים. רוב חברי לוטן, הוא אומר, לא ראו בקליטתו בעיה, סמית' נהנה מאווירת השבת, מכיר כבר כל שביל בארץ בלי להעזר כמעט במפה, והלכסיקון העברי שלו כולל את שמות כל הציפורים שלמרבית דוברי העברית נשמעים כמו סינית.

התחנה הבאה, עין גדי, הוא ביתו של העורב קצר הזנב. העורב אמנם מסתובב חופשי, אבל אנדי צריך לתפוס אותו בזווית תעופה מסויימת, שתדגיש את זנבו הקצר המיוחד. כל ציפור, מסתבר, תעשה לאנדי כאב ראש אחר. כשאנחנו מצפינים למעלה הגלבוע, לדוגמא, ג'יימס ואנדי מחפשים את פיפיון ההרים המקנן באזור ההוא. קל לצלם אותו, אבל קשה למצוא אותו, וצפרים מכל העולם חזרו משם בידיים ריקות. הגלבוע משקיף על שדות עמק בית שאן היפהפה, וחוץ מגעיית פרות וציוץ ציפורים, השקט מוחלט. סמית', שנודע בבילוש ציפורים, מקשיב ומאתר אותו כעבור רבע שעה.

אתגר גדול מחכה לאנדי בנחל עמוד. סיס גמדי מעופף לו גבוה מעל הצוקים התלולים מסביב, והמקום היחיד המאפשר את צילומו הוא למטה, בתוואי הנחל היבש והפורח. "זאת ציפור שמעופפת במהירות מדהימה, ובמרחק כזה, יהיה קשה לתפוס צילום טוב שלה", אומר ג'יימס. "כדי לצלם ציפורים, צריך סבלנות של קדוש", נאנח אנדי, וניצב עם מצלמתו בסבלנות בריטית קדושה טיפוסית, דקות ארוכות ללא תוצאה. הצילום מצליח דווקא אחרי שהוא כבר מתייאש ומתחיל לקפל את הציוד.

בבריכות הדגים של נווה-איתן, ליד הברזים מפכי המים, חונות ענפות לילה, עליהן משורטטים פסים שחורים ולבנים בוהקים. סמית' מצביע לעבר להקת שקנאים שעפה מרחק 5 ק"מ משם. הוא מוציא את הפנקס שלו ורושם שמספרם הוא 110. זה פשוט, הוא מסביר. עוקבים אחרי הציפורים כשהן מסתדרות בשורה לקראת נחיתה או נסיקה, או פשוט סופרים אותן בקבוצות שוות, ביחס לשטח התעופה שלהם בשמיים.

חניית לילה בכפר רופין, קיבוץ הממוקם בתוך שטח הציפורים הגדול של עמק בית שאן, ומפתח גם הוא בימים אלה, תשתית לתיירות ציפורים. בחדר האוכל, פוגש סמית' במקרה את ויליאם, חוקר חסידות מבלגיה, איתו לא נפגש מאז ספירת הציפורים של 1993. על ויליאם מסתובב בעולם סיפור, איך במהלך תצפית בבריכת דגים בעמק בית שאן, הבחין במכונית שנסעה מסביב עם רמקול מרעיש, כדי להבריח את הציפורים מהדגים. יש בארץ חוק המגן על ציפורים, שבעלי הבריכות לא ממש אוהבים, בעוד הצפרים נשבעים, שהציפורים לא מסכנות את הדגים. בקיצור, ויליאם ראה את המכונית המתקרבת ומפריעה לחסידות שלו, שעט לעברה עם הג'יפ שלו, ובעוד הוא מנסה לחטוף תוך כדי נסיעה את הרמקול של הנהג, נפל עם הג'יפ לבריכה. אחר כך, למרבה המבוכה, נאלץ לקבל עזרה מידו של בעל הרמקול.

ויליאם מספר לנו על סטודנטים צ'כים שליוו לאחרונה להקת חסידות במסלולה, מפראג לסנגאל, כשהם שיכורים מבירה צ'כית, החברה שנתנה להם את החסות למסע. ויליאם עוקב אחרי החסידות שלן בעזרת משדר לווייני. "ראיתי היום חסידה בת שלושים בקן שלה שעשתה את המסלול הזה 60 פעמים", הוא אומר, ובעינו של ג'יימס נקוות דימעה, "ויודע בדיוק מה היא עברה, ואיפה היתה, ולפעמים אני חושב, או מקווה, שיש לה זכרון".

Share