ברוסיה, הכרטיסים תמיד אוזלים

מאת רחל מיכאלי

פורסם בעיתון חדשות, 19.3.1989

"פעם, כשעוד לא הירשו הכל, ההצגות היו יותר מעניינות", אומרים המנכ"ל ניקולאי דופאק והתפאורן הראשי דוד בורובסקי, נציגי תיאטרון טגנקה הרוסי, הידוע כמי שגרם הרבה נחת לשוחרי התיאטרון, והרבה כאב ראש לק.ג.ב ולשלטונות הסובייטים. "היום אין כבר נגד מי להילחם", ממשיך דופאק. "יש, יש", מוחה בורובסקי חלושות. "נגד מי אתה נלחם עכשיו"? מחזיר לו דופאק, "רק נגדי". בורובסקי חושב קצת ומנמק: "מאז הגלסנוסט יש שני סוגי מחזאים: הרעים כותבים על נושאים שפעם היו אסורים, הטובים חושבים ועוד לא כותבים. עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאפשר יהיה ליצור משהו חדש".

טגנקה מנסה לעבור את הגלסנוסט בשלום, לנצל אותו בין היתר להעלאת הצגות שפעם צונזרו, ולהופיע יותר מחוץ לגבולות רוסיה. דופאק ובורובסקי ביקרו בישראל בשבוע שעבר כאורחי הבימה, וחתמו על הסכם לחילופי הצגות בין שני התיאטראות. כל זאת בעקבות ביקור של נציגי הבימה, עמרי ניצן ושמואל עומר במוסקבה לפני שבועיים.

טגנקה היה תיאטרון הבית של הבמאי יורי לובימוב עד 1984, כשאזרחותו נשללה ממנו. לכן יש משמעות היסטורית פיקנטית במיוחד לכך שלובימוב יחזור למוסקבה כבמאי הבימה דווקא. לגבי שחקני טגנקה, לא רק שהבימה נולדה במוסקבה, אלא כתלמידי אסכולת וכטנגוב, גם הם יודעים שוכטנגוב ביים את "הדיבוק" ועיצב את פניו של התיאטרון העברי בימיו הראשונים. בהבימה מתרגשים לא פחות. בביקורם במוסקבה נכנסו נציגיהם לראשונה, אחרי שבעים שנה, למה שהיה פעם אולם התיאטרון שלהם.

הקשר הראשון של בורובסקי עם הבימה נוצר הרבה קודם לכן. "לפני שנים רבות קיבלתי במפתיע חבילה. בפנים היתה תכניה ומכתב תודה מהנהלת הבימה על שיתוף הפעולה. התפלאתי, לא היה לי שום קשר עם ישראל עד אז. בטקסט של התכניה היה כתוב שעיצוב התפאורה נעשה לפי רעיון של דוד בורובסקי. מסתבר שהם ראו את 'אופרה בגרוש' בבודפשט שם הצבתי אוטובוס על הבמה, כשבקומה השנייה יושבת התזמורת. שמחתי מאד, אבל התפלאתי שלא פחדו שאכעס על כך שלא ביקשו ממני רשות".

טגנקה, בתור קבוצה חדשנית ונלהבת מחוץ לממסד, מזכירה את הבימה בראשיתה, לפני שהפכה לתיאטרון לאומי. הדילמה בטגנקה יכולה להישמע מוכרת לכמה מותיקי הבימה: באמצע שנות השבעים הוחלט להרחיב את התיאטרון ולהקים עוד שתי במות. מספר השחקנים גדל מעשרים לתשעים, ומספר אנשי ההפקה הוכפל. כשהם נשאלים אם לא חששו שתיהרס הרוח הייחודית של התיאטרון, עונה דופאק שלא, ואילו בורובסקי עושה תנועה של "קאפוט", כשתיאטרון גדל, הוא מתחיל לגווע. דופאק: "תיאטרון גדול מרחיב את האפשרויות, הכל תלוי בבמאי. הבעיה היחידה היא שהאיגודים המקצועיים לא מאפשרים להיפטר משחקנים לא מוצלחים, והם נשארים בתיאטרון".

בורובסקי חשב שיספיק למצוא כאן תלבושות של חרדים לתיאטרון שלו, כי ברוסיה לא מצא כאלה, אבל לא נשאר לו זמן. שניהם צפו באינטנסיביות בהצגות על הבמה ובוידיאו. אחר כך אירגנו להם יומיים חופש עמוסים בסיורים מאורגנים. היו בים המלח, בכותל, ביד ושם. בקיבוץ שפיים הירצה להם בני כצנלסון על פני הקיבוץ לאן ובמוזיאון ישראל ביקרו בתערוכת תלבושות יהודיות. הזמן היחיד לתפוס אותם לשיחה הוא אחרי ששתו קפה במלון מוריה בירושלים, בטיול רגלי בוויה דולורוזה בעיר העתיקה. ידוע שהרוסים לא תיירים קלים במיוחד. הסברה מצלצלת להם כמו תעמולה והם די רגישים לצורת הביטוי הסחבקית "אנחנו", כשמספרים להם על ישראל במובן של "עשינו" ו"פיתחנו". ברוסיה, מי שאומר "אנחנו", אלה "ההם" למעלה. עוד תופעת לוואי רוסית מתרחשת כשאחד המלווים המקומיים זורק את מכסה הפילטר של ספל הקפה שלו למאפרה. בורובסקי נדהם, ומסבירים לו שזה מכסה לשימוש חד פעמי. "לא חבל"? הוא שואל בעצב.

בתנאי שהכיסאות יישארו קשים

מאז שהקים את טגנקה ב1964 עם קבוצת הסטודיו שלו למשחק, הקפיד לובימוב להפתיע שוב ושוב עם מחזות בעלי מסר אקטואלי חזק ושקוף, בעזרת דרכים אמנותיות לא ריאליסטיות, והצליח לשמור על צביון התיאטרון כקבוצה קטנה ונלהבת. עד היום נשאר שם אותו גרעין של שחקנים ואנשי מקצוע, אותו קהל מ"האינטיליגנציה הטכנולוגית", כלומר קהל של מהנדסים. טגנקה גם נשאר תמיד מוקד משיכה למבקרים זרים, ארתור מילר, היינריך בל ולורנס אוליבייה היו שם.

ב- 1968 היו שמועות שימי טגנקה ספורים. המחזה "חי" של מאז'אייב על נכה מלחמה שהחליט לנטוש את הקולחוז המתמוטט, נאסר להצגה. הסוף נראה קרוב גם ב-1977 כשהועלה "השטן ממוסקבה" של בולגקוב. השלטונות כעסו , כל התיאטראות נערכים לציון שנת הששים למהפיכה, ואילו לובימוב מעז לביים מחזה שבמרכזו עומד השטן, ועוד שטן צודק. בעיתון פראבדה פורסמה ביקורת ארסית תחת הכותרת "מאגיה שחורה בטגנקה", ולובימוב הואשם בזלזול היסטורי, חנופה לקהל ובתעמולת מין בורגנית (לראשונה על במה רוסית הוצג עירום בתיאטרון).

שני משברים קשים בתחילת שנות השמונים, התקבלו בתיאטרון כטראומות. הראשונה, מותו של ולדימיר ויסוצקי. ויסוצקי, שחקן, זמר ומשורר המחתרת הנערץ ביותר ברוסיה שהפך לאגדה עוד בחייו, שיחק בתיאטרון מאז נוסד ועד למותו ב-1980, ובלט במיוחד בתפקיד המלט. אומרים שלאחר מותו, שררה אווירת נכאים בין השחקנים עד שאי אפשר היה לשמוע את קולם בשורות האחרונות. שלוש שנים אחר כך נתן לובימוב ראיונות אמיצים מדי לטעמה של השגרירות הסובייטית. הוא סירב לחזור בו מדבריו, ונאסר עליו לחזור לברה"מ. העתיד בטגנקה נראה אז מעורפל. התיאטרון נחשב למעבדה של לובימוב. שחקניו שמעולם לא עבדו עם במאי אחר, קשה היה להתרגל לנוכחותו של אפרוס, הבמאי החדש. אפרוס נפטר כעבור שנה ומחליפו דוברקו, פעל להחזיר את לובימוב.

לאחרונה הותרו שם להצגה שלושה מחזות שנפסלו בעבר. מלבד "חי" מועלה גם "ויסוצקי", הצגה לזכרו של האמן שעלתה קודם פעם יחידה בלבד אחרי מותו, ו"בוריס גודנוב". שם, באחת הסצינות מוכתר מלך חדש. ההמון שותק ודמות יוצאת לקהל ושואלת "למה אתם שותקים"? מטבע הדברים, מחזות אלה ו"השטן ממוסקבה" משכו את תשומת ליבה של הבימה וחלקם יעלו כנראה בישראל.

דופאק ובורובסקי היו בטגנקה מההתחלה. דופאק, שחקן במקור, הגיע לטגנקה אחרי עשרים שנה בתיאטרון סטניסלבסקי. עתידו כשחקן הוטל בספק כשנפצע ואיבד ריאה במלחמת העולם השניה, ומאז שהוא מנהל את טגנקה, שיחק רק בקולנוע. דופאק נחשב למנהל פעלתני המצליח לחיות בשלום עם הממסד ולרכך קונפליקטים. הרעיון להרחיב את התיאטרון ולבנות אולם נוסף לטובת הקהל העצום המשווע לכרטיסים, היה שלו. במשך שנים היה זה סלע המחלוקת בינו לבין לובימוב שרצה לשמר את הצביון המקורי הצנוע, ופחד מהתרחבות. דופאק הצליח להשיג כסף מהממשלה ולובימוב ויתר, בתנאי שלא יבנו כסאות מרופדים, אלא קשים כמו קודם.

90 תביעות צנזורה

גם בורובסקי הגיע מסטניסלבסקי. הוא עיצב תפאורות ותלבושות ליותר ממאה הצגות בטגנקה. התפאורות הלא ריאליסטיות שלו מבוססות בדרך כלל על רעיונות מבריקים בפשטותם. ב"המלט" למשל, התפאורה היא וילון ענק סרוג בצמר כבד, שיכול להסתובב בדרכים שונות. פעם הוא כולא בתוכו את אחת השחקניות, פעם אחרת הוא הופך למחיצה בין שני מחנות העם ונסוג לכל צד לסירוגין. "התבססתי על המשפט 'משהו רקוב בממלכת דנמרק' כדי ליצור אוירה של גסיסה והתפוררות. רציתי לברוח מהפאר, מאוירת האופרה שבדרך כלל נוכחת חזק בהצגות שיקספיריות", הוא מסביר.

– עד כמה הסכמתם לשתף פעולה עם הצנזורה?
דופאק: הדוגמא הטובה ביותר שאני יכול לתת היא מההצגה "חי". היו נגדה 90 תביעות צנזורה, וכולן מולאו. יש לי עותק של המחזה אחרי התיקונים, עם חותמת של הצנזורה שמאשרת את ההצגה, ולמרות זאת לא הירשו לנו להעלות אותה.
בורובסקי: המחזה מראה את התמוטטות הקולחוזים, והיום מדברים על פירוקם. מה שלא מצא חן בעיניהם, זה שהגיבור דרש את הגלסנוסט כבר ב-1966.

-במערב נוטים לחשוב שתיאטרון כמו שלכם מזמן היה נשלח לסיביר.
בורובסקי: התיאטרון סבל ללא ספק, בגלל האומץ וחוסר הצביעות שלו, מלחץ מסויים של מערכות ביורוקרטיות, עד כדי ביטול הצגות ערב העלתן. מצד שני, מה שעזר לנו היתה התלהבות של להקה צעירה ואנרגטית, שלקחה הכל באופטימיות ובהומור. חוץ מזה, היו אנשים חכמים מחוץ לתיאטרון שעזרו לנו לצאת ממצבים קשים.

-כשהתברר שלובימוב לא יחזור לברה"מ, חשבתם לסגור את התיאטרון?
בורובסקי: היה קשה מאד לתפוס שזה הסוף. האמנו שהכל עוד יסתדר. זה לא היה סוף טבעי של מנהל שפורש. בהתחלה ביקשנו לא למנות אף אחד במקומו, וכל הזמן ניסינו להסביר לפקידים שחוסר סבלנות מצידם יביא לתוצאות הרות אסון. שר התרבות הבטיח לנו שלובימוב ייעדר רק שנה אחת. יצאנו מהלשכה שלו מעודדים ושלחנו ללובימוב מברק. אחר כך התברר לנו ששללו לו את האזרחות.

-הסתגלתם מהר לעבודה עם הבמאי והמנהל האמנותי החדש?
דופאק: אני כן.
בורובסקי: אני לא. עזבתי אז לתיאטרון אחר.

-מספרים שגם ויסוצקי לא הצליח להשיג כרטיסים לחברים לו.
דופאק: הצלחה של הצגה בטגנקה לא שופטים לפי מכירת הכרטיסים. הם תמיד אוזלים. הדרך למדוד הצלחה אצלנו היא איפה מחפשים כרטיס מיותר. אם מישהו מחפש כרטיס ליד הפתח של התיאטרון, סימן שמדובר בכישלון. אם השאלה הזו נשאלת בהמשך התור ברחוב, מדובר כבר בהצלחה סבירה. ואם שואלים על כרטיס בתוך המטרו, אז זאת הצלחה גדולה.