זה התחיל ברעיון לא פופולרי. מכל מקום, לא בתקופה ההיא. ב-1959, חדש במשרד האוצר, הציע משה זנדברג לבטל את הפיקוח על יבוא מוצרי מותרות. להטיל על מוצרי הלוקסוס מס גבוה. על ויסקי סקוטי, סיגריות אמריקאיות, נעליים איטלקיות. כבר לא היה סוד שהפיקוח על מטבע החוץ, יקר המציאות, החל בסוף שנות החמישים לאבד שליטה. מוצרים מיובאים מצאו דרך לצרכנים בדרכים עקלקלות, ובחבילות מדודים מאמריקה. החשבון היה פשוט. מס במקום מס. מס על המוצרים המיובאים בו יישאו העשירים, במקום מס אחר שאותו יצטרך לשאת כל הציבור, יעורר התנגדות וישפיע הרבה יותר על מדד המחירים לצרכן ועל תוספת היוקר. מאחר שהמס גלום במחיר המוצר ואינו בולט לעין, הרי שסביר שמי שיילך לקנות ויסקי סקוטי משובח, לא יעצור להתעמק יתר על המידה בכך שהמחיר כולל רבע בקבוק ויסקי ושלושת רבעי בקבוק של מס. מה שנקרא בלשון הכלכלנים, "האשליההגדולה". ומי שלא יוכל להרשות לעצמו תוצרת חוץ,יעבור לתוצרת הארץ. אידיאלי. לזנדברג, הסגן המקצועי של הממונה של הכנסות המדינה, לא היו חסרים רעיונות כאלה אבל גלגול רעיון מס הקנייה סיפק לכלכלן את השיעור הראשון בכלכלה ציבורית. שיעור מס. 1 שאומר שבבואך להציע מדיניות חדשה, קח בחשבון שהציבור רואה רק את מה שיש לו להפסיד ממנה, ולא את הגרוע יותר שנימנע בזכותה. שהמהלך הכלכלי המעשי והנבון ביותר ייכשל בלי הסברה נכונה. ולכן, מה שקשה להסביר, עדיף לא לבצע.

אחרי השיעור הראשון יחכה לכלכלן הצעיר באוצר בית ספר מזורז בהכרת המשק הישראלי על בוריו. זה יקרה בתכנון פיחות 1962 ובעיקר בניהול המבצע האדיר של יישומו. שׁם, שׂם אליו לב דווקא מתנגדו הגדול של הפיחות, פנחס ספיר. את מקומו בשורה הראשונה של מעצבי המדיניות הכלכלית יקבל זנדברג בעקבות אותו מבצע שלא היה לו דומה בתולדות האוצר.

מאת רחל מיכאלי, הוצאת ידיעות אחרונות