אני מונה זילברשטיין
עם רחל מיכאלי
סידרת שיחות ב-7 פרקים, פורסמה בשבועון להיטון, אוג'-ספט' 1987 בעריכת דודו אורן
פרק ראשון פורסם שוב במוסף העיר, 27.12.1996, בעריכת אדם ברוך
את הסידרה ליווה רישום של יורם לוקוב
זכרונותיה של מונה זילברשטיין נכתבו על פני 7 פרקים. היא סיפרה על חייה זמן קצר לפני מותה, והיה לסיפור סוף טוב. כחצי שנה אחר כך, מונה כבר לא היתה בין החיים. מי שיקרא את הפרק האחרון בו היא מספרת על החזרה שלה לחיים, יוכל לגלות כמה סדקים באופטימיות. היא התנסחה בזהירות. ידעה מנסיון שהסופים הטובים אצלה היו עד אז זמניים.
עם השנים ציטטו מהסידרה הזו לא מעט, אבל זו הפעם הראשונה שאני מעלה את כל הפרקים במלואם לאינטרנט.
היינו חברות טובות. שנתיים קודם לכן גילמה אותי בסרט סטודנטים שעשיתי על ג'ון ועלי, "גוף זר". ג'ון בנקס היה החבר המיתולוגי של שתינו בהפרש של 20 שנה. (סיפור הכרותם מופיע כאן בפרק השלישי וג'ון מת שבועיים אחרי מונה, אבל זה כבר סיפור אחר). "גוף זר", היה הסרט הראשון שעשתה מפוכחת ונקייה מהסם אחרי יותר מעשור שלא שיחקה, לא על הבמה ולא בסרטים. אחרי הסרט שלנו, שוב נפלה. שוב נסעה לחו"ל, שוב חזרה.
ואז השאירה לי פעם אחת פתק, "יצאתי החוצה לחפש עזרה – בכיוון טוב לא רע.. הלילה כשאת באה אנסה לתפוס איתך שיחה.. זו שיחה די עניינית שפשוט הנושא שלה זה או לחיות או למות. כרגע אין לי מושג. מה יהיה". (הנקודה לפני "מה יהיה", במקור). את נסיון הגמילה עשתה אצלי, כשגרתי בדירה עורפית, קומה אחרונה בשפרינצק בתל אביב. היא היתה מיומנת לגמרי. ידעה באיזה יום צריך להוציא את שמיכת הפוך למרות החמסין בחוץ, באיזה יום יבוא לה לאכול ומתי לא כדאי לה להישאר לבד. החברים מה-N.A (מכורים אנונימיים) באו להיות איתה בשעות הקשות. אחד מהם, שזכור לי במיוחד, החליף בכלא את הסמים בספורט, וכשחזרתי יום אחד הבייתה, הפך הקיר במסדרון למנומר מזיעה שחורה מרוב שעות ארוכות של קפיצה על החבל. סיידתי את הדירה מאז, אבל השארתי פינה מאותו קיר מנומר כמו שהוא. קראתי לו הקיר הנקי. הבחור הזה, סופר מאז כבר הרבה שנות נקיון, עוד עושה ספורט ועשה מזה קריירה מפוארת.
מונה לא חששה מהשלב המייסר הראשון בתהליך הגמילה. אלא ממה שיחכה לה אחר כך. מפה, זה את והחיים שלך. חוסר הוודאות, הדאגה, הרגשות שפורצים, הבדידות, השעמום. כתבתי אז ב"להיטון". דודו אורן היה העורך שלי, והוא זרק את הרעיון לסידרת הכתבות. הצעת העבודה הגיעה למונה בול בזמן, היא מאד שמחה עם זה.
יוני 1987. הפעלנו במרפסת את הטייפ. "מה שאנחנו עושות עכשיו זה צעד 5", אמרה לי. תכנית 12 הצעדים, היהלום שבכתר בעבודת תכנית הגמילה מהתמכרויות, כוללת עריכת חשבון חיים מקיף, אישי ונוקב וחסר פחד, ואת מסירתו של חשבון הנפש הזה לאדם נוסף. המסירה הזו היא מהות הצעד החמישי. לא נהוג לעשות צעד 5 לעיתון, זה היה ברור.
מונה שמרה מחברות של עבודת הצעדים שכתבה על בסיס יומי כמה שנים קודם לכן בהייזלדן, מרכז גמילה בארה"ב. קראתי בהן אחרי מותה. עולה שם קושי לעשות את התהליך. אני עוד לא מוכנה. לא היום. לא מתחברת למה שאחרים אומרים. עצבנית מדי. גם לנסיון גמילה מוצלח שלה התלווה לרוב איזה זמזום של חוסר מנוחה. במקום לשאוף לשקט פנימי, ניהלה נגדו במחברות האלה מלחמות חורמה.
אבל עם הטייפ העיתונאי הפתוח, זה עבד. היתה נינוחה, הרגישה בבית. איך היא אומרת כאן בסידרה שוב ושוב על תחנות שונות בחייה: "מהרגע הראשון זה הרגיש נוח", "הרגשתי בבית","שם הרגשתי כל כך טוב". זה חזר הרבה בשיחות איתה, החיפוש אחרי הרגשת שייכות וקבלה, מציאת השקט והבריחה משם. אז כנראה הטייפ העיתונאי גם הרגיש לה בבית.
מדי פעם הגיעו אורחים שלה או שלי, ותרמו לשיחה. זוכרת בעיקר מה שאחד מהם סיפר כשהגיע לבקר אותה. פעם חבר לסמים, ואחר כך חבר לגמילה. נקודת המבט שלו המחישה את היקף השימוש הבלתי נתפס של מונה, אפילו ביחס למכורים כבדים אחרים, ואת רוחב הלב שלה. מונה מזכירה בפרק האחרון את מה שהוא הזכיר לה. פגשתי אותו שוב באזכרה הראשונה אולי השנייה של מונה, מכר פרחים בכניסה לבית הקברות בחולון. אחר כך שמעתי שגם הוא כבר לא בין החיים.
המילה "נרקומנים" שחוזרת בדבריה של מונה, כבר לא בשימוש, המילה המקובלת כיום הוא "מכורים". זה לא רק עניין של תקינות פוליטית אלא גם כי סמים נרקוטיים הם רק חלק אקסקלוסיבי אחד מסל הצריכה של המכורים. מונה עצמה נטתה לכנות את הסמים שלה "כימיקלים" והדגישה שרבים מהם, כמו כדורי הרגעה ותרופות לשיכוך כאבים, נכללו בסל התרופות הלגיטימי, החוקי.
היה חשוב לי לשמור כמה שאפשר על הנוסח האותנטי של מונה. עכשיו בקריאה ממרחק הזמן- הרשיתי לעצמי כמה תיקוני נוסח קלים כשהרגשתי שמשפט מסויים אינו מובן. אבל בגדול ככה מונה דיברה, זה מה שהיא רצתה לומר. מי שהכיר אותה, יזהה פה סגנון דיבור שובה ומיוחד שהוא כל כך שלה.
עוד לפני שנפלה קורבן לסמים, מונה היתה קורבן של סטראוטיפים עיתונאיים. חבורת לול, בוהמה, כסית. נראה לפעמים שלא רק צרכני עיתונות, אלא מונה עצמה נפלה קורבן לדימוי שנוצר לה בעולם הקטן של "העולם הזה" על 2 מטר מדרכה בדיזנגוף בין כסית לקפה רוול. הזכרונות היו מדוייקים, פתוחים, רגישים, כנים, אבל גם מאורגנים מאד. לרוב אף ידעה לאיזו שנה לשייך כל זיכרון שלה, כמו בכתבה בעיתון. לא ניסיתי לקלף את השכבה המאורגנת הזאת. בשיחה נתתי כבוד גם לזה. אולי היום הייתי נוהגת אחרת.
השיחות האלה נערכו אחרי הגמילה, בחמסינים הראשונים של הקיץ, לפני החורף הקשה, לפני החזרה לסם, לפני אסי דיין. "מציצים" היה אז בשיא הקאמבק. כל סיפור מציצים, אורי זוהר, אריק איינשטיין, חבורת לול – נטחן באותה שנה עד דק בתקשורת. בוודאי שזאת היתה המוטיבציה האמיתית ליוזמה של להיטון. הפרק הרביעי מתמקד בזה, והפרק החמישי מסתיים כשאורי זוהר, הראשון אולי ששם לב לאיזה תהום היא יכולה ליפול, לוקח אותה הצידה ואומר לה, "מונה, אל תלכי לנו".
שלושת הפרקים האחרונים מתרכזים בסיפור ההתמכרות הקשה, בתהומות. אבל הרמזים למה צפוי צועקים כבר מהפרק הראשון. ארבעת הפרקים הראשונים, חושפים את מונה שהחמצנו. כמו שאני הכרתי אותה. שובת-לב, נדיבה, מרתקת, כנה, מצחיקה, מאד אמפתית, חברה טובה ונאמנה. הבחירה הזאת לא לשים את ההרואין במרכז, העידה יותר מכל על התקווה שעטפה את השיחות האלה, שבגיל 40 מונה עמדה בפתחו של פרק ב' בחייה. מפוכח, יותר נינוח.
רחל מיכאלי, נובמבר 2014