פרק 1. מונה זילברשטיין: הלכה לי הילדות

 

1 מונה להיטון פרק 1 עמ 1פרק 1 עמ 2

 

כשהייתי קטנה, אמי אמרה  שהיא רוצה לקנות לי בובה. היא לקחה אותי לחנות צעצועים ואמרה: "תבחרי איזו בובה שאת רוצה". הסתכלתי על המדפים ואמרתי: "אני רוצה את זה, את זה, את זה, את זה, ואת זה, ואת זה"… אלה היו בעצם החיים שלי. התאווה העצומה הזאת להתנסות ולחוות את כל מה שיש לחיים להציע, עם כל החזירות והקצב המטורף שכרוך בזה.  מאיפה יש לי את ההרס העצמי הנורא הזה, אני לא יודעת, אבל יש לי אותו". 

כבר ההתחלה לא היתה ברורה אצלי. כשאמא שלי היתה בהריון איתי, היא לא ידעה בכלל שהיא בהריון. רק אחרי חצי שנה כשהורי היו באיטליה היה לה דימום והרופא סיפר לה שהיא היתה בהריון ועכשיו הפילה. הם חזרו ארצה תיכף, וסבתי שלחה אותה להבדק שוב, ליתר בטחון.  הרופא כאן אמר לה שהיא כן בהריון, ואחרי חודשיים נולדתי, ב-1948.

גדלתי בתור בת יחידה.  השנים הראשונות עברו באמת בכיף. פונקתי וטופחתי, הייתי מין בובולינה בת חמש, והייתי ילדה טובה. גרנו בדירה צנועה בצפון תל אביב, עם המון מוסיקת ג'אז, והרבה פסלים וציורים. בדירה הזו היתה מסיבה נון סטופ. חברים של אבי היו מגיעים ועושים יחד ג'אם-סשנים של ג'אז, ובשבתות היינו נוסעים לפיקניקים, תמיד לאיפה שיש פרחים ושדות. אבי היה מחפש עצים אותם יוכל לגלף, אמא שלי קטפה פרחים. אני לעיתים קטפתי ולעיתים חיפשתי עצים "שידברו אלי", כך אבי היה מייעץ לי. הוא היה טיפוס יותר בוהמי ממני ומכל מי שהמציא אותי. לאמא שלי היו כל הגינונים הפולניים והנובו-רישיים. היא רצתה את הבת שלה לבושה בשמלה ופנינים.

כשהייתי בת תשע חל מפנה. אבי שהיה אז פקיד במשרד האוצר במחלקת מס-קניה, שיתף פעולה במעילה.  אני זוכרת את ארבעת חבריו למחלקה, באים אלינו הבייתה ומסתודדים איתו בסלון. כנראה שחלקו של אבי היה בזה שהוא נתן להם את הדירה לתכנון המעילה. זה מה שאני יודעת. כשהם נתפסו, החלו חיי להשתנות לאט מבלי שהרגשתי. ההורים רצו לעורכי דין, היו יותר עסוקים ופחות בבית. לא סיפרו לי כלום, אבל אני זוכרת שלבית הספר כבר הלכתי עם המפתח על הצוואר. אחרי הלימודים הייתי הולכת למסעדת דן, וחוזרת או לא חוזרת.

יום לפני שאבי נכנס למאסר הוא הושיב אותי לידו ואמר לי: "מונה, אני הולך לצבא. ממחר את נשארת עם אמא, תעזרי לה. אני אכתוב לך". זה מה שידעתי והבנתי. ואז אמא שלי התחילה להיות חסרה. היו ימים שפתאם התעוררתי בשעה עשר במקום להיות בבית הספר, כי אמא לא בבית. ואני בפאניקה, רצה למכולת, לחנות הירקות, ושואלת את כולם: ראית את אמא שלי? החרדה הזאת, שלא לדעת איפה היא, היתה יותר גרועה מלדעת שהיא נסעה לבקר את אבא בכלא.

הרבה דברים הוסתרו ממני כשהייתי ילדה. כשסבתי וסבי מתו, למשל, שלחו אותי לחיפה לדודים כדי שלא אהיה קרובה לדברים הנוראים האלה. ההורים ניסו לשמור עלי מכל רע, כך שלמעשה גדלתי ללא שום כלים כיצד להגן על עצמי מהטרגדיות של החיים.

בבית הספר שמעו הילדים מההורים שלהם על מאסרו של אבי. אנחנו מדברים על שנות ה-50, כשתל-אביב היתה כמו קיבוץ. העיתונות היה מזערית, אז מי לא ידע שאבא שלי בבית הסוהר? כולם חוץ ממני. ילדים זרקו לי מילים. אך אם עד גיל 12 הייתי די פסיבית, מפונקת ונחמדה, נעשיתי פתאם אגרסיבית.  נהייתי אחרת. הרבצתי לכל אחד שרק נראה לי שהולך להגיד "אבא שלך". נעשיתי יותר מתמרדת, עצבנית, עם הראש של "אל תגיד לי מה לעשות".  אני כבר כמה שנים רצה עם המפתח שלי בלי שאף אחד אומר לי להכין שיעורים או באיזו שעה לחזור. עשיתי מה שרציתי, ומה שרציתי זה לשחק בשכונה בחוף שרתון ולחפור עם הילדים בבית הקברות המוסלמי בגן העצמאות.  זה היה מגרש המשחקים שלי.

יום אחד בהפסקה בבית הספר, נשארתי בכיתה והרבצתי למישהו. לא שמעתי את הצלצול, המשכתי להרביץ כש"המחנכת" במרכאות נכנסה לכיתה ותפסה אותי בעורף. היא זרקה אותי החוצה למנהלת. אמרתי לעצמי באותו הרגע, "איזה מנהלת, אני הולכת מפה. אני גמרתי עם בית הספר הזה. אני לא רוצה להיות פה יותר". יצאתי מבית הספר והלכתי הבייתה לשאול איפה אבא שלי. רציתי לדעת את האמת.

אמי לא היתה בבית כשהגעתי. יומיים אחר כך לקחו אותי חברים של ההורים לארוחת צהריים וסיפרו לי את האמת, פחות או יותר. זמן קצר אחר כך, התחלתי לבקר את אבי בכלא. אני זוכרת מאז את השלווה שהרגשתי שם. פעם אחת הוזמנו בני המשפחות להצגה שהאסירים העלו. אני זוכרת את עצמי בגיל 12 נמצאת בחדר מלא אסירים, ואני לא אשכח את הרגע הזה לעולם, כמה שהרגשתי שם טוב. היתה הרגשה יותר חזקה מטוב. עם הויברציה הגברית סביבי. נהייתי אשה באותו הרגע. הלכה לי הילדות.

חיפשו בשבילי בית ספר אחר. אמי שלחה אותי עם ילד קטן של קרובים לבית הספר שלו ביפו, כדי שאראה אם בית הספר מוצא חן בעיני. אני זוכרת שרצתי איתו ביפו עד שהגענו. עמדו שם שני בתי ספר סמוכים, המסיון הצרפתי הקתולי והמסיון האנגלי הפרוטסטנטי. לפרוטסטנטי היו חומות מסביב. לקתולי לא היו. החומות אמרו לי: זה יופי. נכנסתי לבית הספר הפרוטסטנטי שלא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם.  הרגשתי שם נוח. אף אחד לא הכיר אותי ולא הפריע לי. למדתי שם את הברית החדשה ואת הברית הישנה. הם החמירו מאד בענייני משמעת. התחברתי עם הילדות היותר קשוחות ומתפרעות. עד היום אנחנו בקשר. לאחת מהן יש תרנגולת מאולפת שקופצת לגובה עבור קוביית שוקולד. את ראית דבר כזה?

אמי אהבה אותי אבל לא היתה בינינו תקשורת טובה. זה היה משמעותי עבורי באותה תקופה. החברות שלי במסיון התאפרו, הלכו על עקבים גבוהים ובגרבי נילון. לי אמי לא הרשתה.  זה לא היה מקובל אצל הישראלים. במסיבת חג המולד הייתי צריכה להשתתף במקהלה, והייתי היחידה שבאה עם גרביים לבנות עד הברכיים.

כשרציתי ללכת עם חברה שלי לשומר הצעיר, אמי שוב לא הסכימה. שאלתי אותה אם אני יכולה ללכת לתנועה המאוחדת? התשובה היתה לא. התעניינתי בעוד תנועות נוער ואמי נתנה לי אותה תשובה.  ראיתי ילדים מתקבצים ורציתי להיות שם. מה ידעתי מפוליטיקה? היו דברים שלא התחברו לי: מצד אחד, כשרציתי לראות עם כל הכתה את הסרט "זוהר בדשא" עם וורן בייטי, היא לא הרשתה לי, אך כשהייתי בת שש ולה בא לראות סרט למבוגרים, היא לקחה אותי איתה. אני זוכרת אותה אומרת לי: "היום אל תלכי לבית ספר, בואי נעשה יום כיף", ונסענו ברכבת לחיפה, אכלנו עוגה בבית קפה וראינו המון סרטים.

במסיון לא החזקתי מעמד. גם שם התחילו לרדת עלי כמו בבית הספר הקודם. הייתי בהגנה עצמית כל הזמן, ועזבתי. באותה תקופה הכרתי את החבר הראשון שלי שהיה אופנוען. הייתי מאוהבת בו, מחכה לו בחלון שיופיע עם האופנוע. היינו שייכים לחבורת פלמינגו. היו אז בצפון, שתי חבורות אופנוענים, פלמינגו של "הטובים", וחבורת הקסטל של "הפושעים". הרגשתי טוב בחבורה הזאת. מילדות הסתדרתי עם גברים יותר מאשר עם נשים. באותה תקופה אני זוכרת שהדבר שהכי רציתי בעולם היה הג'ינס ההם, האמיתיות, כמו של ג'יימס דין. שנים זה היה החלום שלי. היו לי מלחמות עם תיירים על הג'ינס המשופשפים שלהם… כשמצאתי את החבורה שלי, הבית היה רחוק עבורי.

בית המשפט גזר על אבי חצי שנת מאסר והיתר קיבלו כמה שנים. אבל עורך הדין של אבי הציע לו להגיש ערר לבית המשפט העליון. בעקבות הערר הוא קיבל עוד שנתיים. בכלא, לקח אבי את הפיסול יותר ברצינות. הוא קיבל מפתח לצריף שנמצא מחוץ כתלי הכלא כדי שיוכל לפסל שם. הוא היה יוצא מהשער של מעשיהו לכמה שעות וחוזר לספירה. כשהשתחרר,  המשיך לפסל ופתח סטודיו ביפו. אבל הכלא שינה אותו. בית סוהר יכול לשחוק אותך לחתיכות קטנות, או לחזק אותך עד שאתה נעשה חתיכת אבן כשאתה יוצא משם. אבל אף פעם אתה לא יוצא אותו אדם שנכנסת. אבי הסתובב בבית כמו אסיר, הלוך ושוב, הלוך ושוב. כבר לא נסענו כל כך הרבה לפיקניקים, ולא היו הרבה ג'אם-סאשנים בבית. ההורים שלי ניסו לשקם את חייהם, אבל זה לא היה כל כך קל. הם חשבו על גירושים. ניסו לחזור לתפקיד אבא ואמא רגילים. אבל הם לא יכלו לבוא אלי בגיל 14, להגיד לי להיות בשעה זו וזו בבית, כשאני רצה מגיל 9 לאיפה שאני רוצה, בלי שעות ובלי כלום. הייתי כבר עצמאית ועסוקה בעניינים שלי. הייתי כבר מחוץ לקן המשפחתי, ולקחתי את הכיוון שלי.

פרק ראשון מהסידרה: אני מונה זילברשטיין

להיטון 12.8.1987

mona-logo

אל הפרק השני

 בחזרה לתפריט הפרקים