פרק 2. מונה זילברשטיין: לא הפסקתי לרגע

פרק 2 עמ 1פרק 2 עמ 2פרק 2 עמ 3

הסתכלתי פעם על הכתבות שכתבו עלי במשך השנים. בהתחלה קראו לי "מונה זילברשטיין היפה", אחר כך "מונה זילברשטיין היפה, נערת הזוהר של תל אביב". יותר מאוחר הוסיפו את המילה "כוכבנית". תקופה ארוכה הייתי "מונה זילברשטיין היפה, נערת הזוהר, הכוכבנית והדוגמנית". עד שבסוף הייתי מונה זילברשטיין השחקנית. השינוי הזה היה משמעותי בשבילי. 

הפעם הראשונה שהתפרסם עלי משהו, היה כשבמקרה הגעתי לאולפני הרצליה לברר משהו. ג. עיטור היה שם, והוא ביקש ממני ללחוץ את ידו של מישהו.  ומאז אני בעיתונים. "מונה נראתה בחברת ההוא", "מונה היתה שם", "מונה היתה פה". הכל היה טיפה יותר מנופח בעיתונות ממה שזה היה באמת. כיוון שכל מה שעשיתי אז, היה סך הכל להיות חלק מדבר הרבה יותר גדול ממני, בעל קצב אדיר. ורציתי להיות חלק מזה. נעשיתי "נערת זוהר" מאז שהפכתי בת-בית בכסית.

באחד הימים, כשהייתי בת 14 וחצי אמרה לי נילי חברתי: "קחי את החולצה של אבא שלך, תלבשי את המכנסיים האלה", והיא לקחה אותי לכסית. על כסית ובוהמה תל אביבית לא ידעתי שום דבר.  נכנסתי לשם עם נילי דרך הדלת האחורית. ישבו שם חבורות של אנשים הרבה יותר מבוגרים ממני, צחקו, שתו ועשו הרבה רעש. הבושה עלתה עלי. התיישבנו ליד שולחן פנוי והזמנתי כוס תה. לשולחן שלנו הצטרפו שמוליק קראוס, מרגלית אנקורי ועוד כמה אנשים. רצה שיחה סביב איזו מילה שלא הבנתי. זה מין הרגל כזה שהיה בכסית להתקיל מישהו חדש. זורקים משפט לאוויר שאתה לא מצפה לו, ומחכים לראות איך הוא תגיב. ואני, איפה שהיה "מה זה", לשם הייתי הולכת. כנראה שיצאתי מזה טוב, ואז כשהם שאלו אותי בת כמה אני, שיקרתי ואמרתי שאני בת 16. שלא יחשבו שאני קטינה. אני יכולה לעשות הכל בדיוק כמוכם.

רגש הבושה הראשון עבר לי. הרגשתי מאד נינוחה שם כמעט מהרגע הראשון. היתה שם הרגשה כללית של חופש. הרגשתי שפה אני כמו כולם, וכולם כמוני. בגלל מה שקרה בבית והיחס של הילדים אלי בבית הספר, הייתי תמיד שונה. היתה לי אז תספורת קצוצה מאד. אף אחת לא היתה מסופרת בכזאת צורה, ולא ידעו אם אני ילד או ילדה. באותה תקופה נחשבתי צעירה מכדי ללבוש ג'ינס, אבל אני לבשתי ג'ינסים, והסתכלו עלי קצת עקום.  ובכסית קיבלו אותי. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי. כנראה שתמיד רציתי להיות כמו כולם, ולא יכולתי. לא רציתי להיות שונה. אף פעם, עד עכשיו, לא היה לי אומץ להודות בזה.

למחרת באתי שוב לכסית, וגם ביום שלאחריו, ויום אחר כך. נהייתי שם רהיט. חצקל איש-כסית היה כמו אבא בשבילי. אמי היתה באה לכסית ואומרת לחצקל: אל תיתן לה לשבת פה. אחר כך כשהייתי מגיעה, הוא היה אומר: "אמא שלך עברה פה קודם. אמרה לי לא לתת לך לשבת. בואי שבי". מוישל'ה, בנו של חצקל שהיה בגילי, עוד היה מגיע לשם עם הכדורגל ועם מכנסיים קצרים כדי לבקש כסף לארטיק מאבא שלו. ואני כבר יושבת עם הגדולים עד הלילה. בחצות היינו לוקחים מוניות לג'אם סשן במועדון עומר כייאם ביפו, עד הבוקר. זה היה בשבילי בית, הג'אם-סשנים של אבא שלי וחבריו, המסיבות האלו בבית שלא חזרו מאז המאסר שלו. הרגשתי שאני שוחה במקומות האלה כמו דג במים. אפילו הורדתי את הנעליים.

זאת היתה מסיבה אחת גדולה שלא נגמרה. המועדון של פרדריקה סגל היה כמובן במעגל המסיבות שלנו. זה היה סלון החברה של תל אביב עם כל האורגיות המפורסמות. אבל מה, כשהגיעה האורגיה, כשהתחילו הדברים הרציניים, מישהו היה לוקח אותי הבייתה, כי הייתי עוד ילדה קטנה. אני חשבתי שאני כבר זקנה. לא נתתי לאף אחד לדעת שלא הייתי שם. דיברתי כאילו הייתי שם.

רק השבוע הזכירו לי שבאותה תקופה, ישנתי במלונה חצי שנה. המלונה היתה בשכונת מחלול, שכונת עולים עם צריפונים בחוף גורדון. אמי היתה באה אלי לשם כל פעם כדי לקחת בגדים לכביסה ולהביא לי בגדים נקיים.

התאהבתי אז בשחקן ידוע שהיה מבוגר ממני בהרבה שנים. הייתי באה ערב-ערב אל מאחורי הקלעים של הצגה בה הוא השתתף. ידעתי את כל התפקידים בעל פה, לא פספסתי אף הערת ביניים מאחורי הקלעים. פעם אחת, ואני בת 15 לערך, יצאתי מפורטוריקו-בר בדיזנגוף שיכורה כמו לוט. התחלתי לצעוק בקולי קולות את שמו ברחוב הריק באמצע הלילה. הראש שלי לא פעל בכיוון של – הוא נשוי, את יכולה להרוס, אז תשתקי. אחרי שצעקתי את השם שלו שוב ושוב, התיישבתי שיכורה על גדר אחד הבתים. סולטי, ביטניק אמריקאי אחד, ראה אותי והתיישב לידי. הוא נתן לי ארבעה כדורים ואמר לי: תבלעי את אלה וזה יעבור לך. לא ידעתי מה זה, אבל בלעתי מהר. רבע שעה לאחר מכן כבר לא הייתי שיכורה. הייתי מוכנה להמשיך הלאה את הלילה, כאילו לא קרה שום דבר. זה מחק את השיכרות. גיליתי את נוסחה א': לשתות יותר כמה שאפשר, ואחרי כמה שעות כשמתמוטטים, לקחת כמה כדורים, השיכרות עוברת ואפשר להמשיך ולבלות. העיקר להמשיך במסיבה. לא להפסיק לרגע. ולא הפסקתי לרגע.

אם חשבתי שידעתי אז מה זה מסיבות, רק התחלתי להבין מה שזה באמת להתפרע ועם הרבה כסף, כשצילמו בארץ את הסרט "הטל צל ענק". פרנק סינטרה, יול ברנר וקירק דאגלאס הגיעו לכאן לצילומים. פעם ישבנו קבוצה של כמה אנשים בסוויטה של פרנק סינטרה במלון שרתון הישן. חוץ ממני, היו שם גם פרדריקה סגל, ינוקה-משה-לא עובד קשה, שהיה דמות תל אביבית מוכרת עד שעבר לאילת, ועוד כמה. מה עשיתי שם? אני לא יודעת. אני רק זוכרת שהייתי מחושמלת. כולם היו שיכורים. במקרה הזה דווקא לא שתיתי, וראיתי הכל בעיניים מפוכחות. סינטרה היה שיכור, הרים את הטלפון באמצע הלילה והזמין שיחת חוץ לגרמניה. מישהו שאל אותו למי הוא מתקשר, והוא ענה: אני הולך לצלצל לפרנץ, ואני הולך לרדת עליו שהוא נאצי. הוא השיג את הפרנץ הזה בטלפון וצעק עליו שהוא נאצי בן-נאצי.

הוא צעק בטלפון, ופרדריקה שמה לב לתקליט זרוק על הריצפה. היא שאלה את סינטרה של מי התקליט, והוא ענה שזה שלו. פרדריקה רצתה לשמוע, הוא ניתק את השיחה עם גרמניה וצילצל שוב לקבלה: אני רוצה מערכת סטריאו. הם הסבירו לו בשקט: מיסטר סינטרה, עכשיו שלוש בלילה. מאיפה נשיג סטריאו בשעה כזאת. איפה בכלל היה אז סטריאו בתל אביב. "לא מעניין אותי איך תשיגו", הוא צעק וניתק. כעבור חצי שעה בערך דופקים בדלת. הסטריאו היה בפתח. פרנק סינטרה עומד באמצע החדר, לוקח את אחד הרמקולים מעובד הקבלה וזורק אותו החוצה דרך החלון בצד השני של החדר. אחר כך עשה אותו דבר עם הפטיפון, עם הרמקול השני וכל היתר. סטריאו נכנס בדלת ויוצא דרך החלון בצד השני. סטריאו חדש. אני רואה דבר אדיר כזה מתנפץ כאילו זה שום דבר.  ואני כל כך רציתי סטריאו.

עיתונאים רצו אחר כך לדעת מה קרה שם בחדר בדיוק. כל העניין במפגשים כאלה הוא לא לדבר. לא היה כלום. מאחר שלא היה להם אף צילום מאותו לילה, פרסמו בעיתון אחד תמונה שלי עם בני אמדורסקי וכתבו מתחת "מונה ופרנקי".

ואז הגיע התור שלי להתגייס. הייתי מאוהבת אז בז'אן-פייר, מוסיקאי צרפתי. הוא חיכה לי בניו יורק ואני התכוונתי לנסוע אליו. הצבא לא בא לי בזמן. נכנסתי לפסיכיאטרית דרך החלון, ואמרתי מה שאמרו לי להגיד בכסית, שנוזל לי חשמל מהקיר. אבל הצבא לא ויתר לי.  בגלל החשיפה הגדולה שהיתה לי בעיתונות ודווקא בגלל הדימוי הפרוע שדבק בי, לא רצו לשחרר אותי כל כך מהר.

כשסיפרתי לקצינת ח"ן שאני רוצה להתחתן, היא שאלה: הוא יהודי? אמרתי: קתולי. היא ענתה שאם אחרי שנתיים בצבא אני עוד אוהב אותו, אז אני יכולה לנסוע אליו אחר כך.  ניסיתי בדרך אחרת. ראיתי כבר את טופס השחרור ביד של רס"ר אחד. הוא אמר לי לבוא לקבל את הטופס ב-6 בערב, לחכות לו ליד תיאטרון הבימה ולבוא לבושה בחצאית. אמרתי לו לאיפה הוא יכול לדחוף את הטופס הזה, וכמה ימים אחר כך קיבלתי את צו הגיוס בדואר.

התגייסתי בחודש יוני 1966. בינתיים נפתחו הדיסקוטקים הראשונים בתל אביב. רפי שאולי היה הראשון, ואחריו צצו עוד ועוד דיסקוטקים. שירתתי ליד הבית. הייתי לוקחת כל יום מונית מהבסיס ישר לכסית, מסיבה כל הלילה, ומשם חזרה לצבא בבוקר. בתקופה ההיא כמעט לא ישנתי. יכולתי להרדם איפה שרק שמו אותי, כמו חתול. רק במלחמת ששת הימים הפסיקו לזמן קצר המסיבות, ובדיסקוטקים תרמו דם.

כסית נשארה במשך שנים ארוכות בית בשבילי. ימי שישי בכסית היום, כשמתחילה שם ההתפרעות של האלכוהול, נשארו מעין תזכורת קטנטנה לתקופה שהלכה ואיננה יותר. אני זוכרת שחצקל היה כבר חולה, ואני הייתי כבר עמוק בסמים, הרגשתי שהסביבה דעכה סביבי ואיתי. אבל הכל נשאר אצלי טרי למרות השנים שעברו. הרבה אנשים שאני מכירה מהרגע הראשון בכסית נשארו חברים שלי עד היום. אבל החבילה התפרקה. זאת הרגשה של סוף של משהו.

כתבת מסגרת: הבמאי חיפש אותה

כשהתחילו להכיר אותי יותר בכסית, ניגש אלי שם יום אחד עיתונאי מ"העולם הזה" שביקש לעשות עלי כתבה. לא הבנתי על מה אפשר לראיין אותי, והוא ענה: על החיים, מה את אוהבת, מה את עושה. הגעתי למערכת העיתון והתפרסמה עלי כתבה של "נערת השבוע". דברים שאמרתי הוצאו מההקשר ויצא משהו בסגנון שאני לא ציפיתי ובטח שלא אמי. היא עשתה לי קצת בלגאנים, אבל זה שהתמונה שלי התפרסמה בעיתון, נתן לי הרגשה טובה.

אותו עיתונאי אמר לי כעבור כמה חודשים שיש במאי שראה אותי ורוצה להזמין אותי להשתתף בסרט שלו. פחדתי להאמין לו, כי הוא כבר עשה לי בעיות, אבל לקחתי את הכתובת של משרד ההפקה. במקרה או שלא במקרה עברתי שם בסביבה ונכנסתי למשרד. הייתי אז בת 15 ומשהו. התפקיד הגדול שהוא תכנן לי היה לשכב כל היום על שפת הבריכה בתור ניצבת, להיצלות יום שלם בשמש ולקבל בשביל זה כסף. לסרט קראו "רק לא בשבת". כשהוא הוקרן, לא ראיתי את עצמי בסרט. לא ראיתי את עצמי בעוד סרטים   שכתבו שאני משחקת בהם. אבל התאהבתי בקולנוע ורציתי לקחת את זה ברצינות. זמן קצר אחר כך כשהייתי בדרך לכסית, עצר אותי מישהו והושיב אותי ברחבה של קפה רוול הישן. אורי זוהר צילם שם סצנה לסרט "חור בלבנה". לפני שהספקתי לראות מה קורה מסביב,  אורי זינק עלי עם מקרופון ושאל למה אני רוצה להיות שחקנית. הוא לא הירפה. הייתי קצת במבוכה, עוד לא היה לי קצב תגובה מהיר.

עבדתי כניצבת גם בסרט "יהודית" עם סופיה לורן ופיטר פינץ'.  גרתי בנהריה במשך חצי שנה של תקופת הצילומים, הרווחתי הון תועפות והיה לי סוס משלי. אבל בסוף שוב לא הצלחתי לראות את עצמי בסרט. פינץ', כוכב הקולנוע של אמי, היה החבר הכי טוב שלי על הסט. הוא היה רוב הזמן שיכור ולא נחמד, ומכל האנשים מסביב הוא הצליח להסתדר הכי טוב עם בת 15 שיכולה היתה להיות הנכדה שלו. מדבר איתה, מספר לה על הצרות שלו, בוכה איתה.  בצילומים של "יהודית" הכרתי את החשיש.

נדבקתי בחיידק המשחק, והתחלתי לקבל תפקידים קטנים גם בתיאטרון. ב"רביזור" של ניסים אלוני הייתי נערת מקהלה. פעם כשהמקהלה שרה את "ארמונות פטרבורג" פזלתי כדי להצחיק את חברי המקהלה שעמדו ממולי. העיניים שלי ניתקעו בפזילה, וכשכולם השתחוו והיינו צריכים לצאת מהבמה, לא הצלחתי ללכת.  פעם אחרת, כשאחד השחקנים אמר את הרפליקה שלו, קפץ חצי שפם מודבק שלו למעלה. אנחנו במקהלה שמנו לב ראשונים. אחד-אחד התחלנו לצחוק, והצחוק הדביק גם את השחקנים. עד שבסוף הצוות סובב את הגב לקהל, והכתפיים של כולם רעדו מצחוק.

בארבע השנים עד לגיוס השתתפתי בכמה סרטים בתפקידים קטנטנים. בסרט "סבינה והגברים" הייתי הכפילה של אווה ברטוק שגילמה את סבינה. צילמו אותי בערבה. ישבתי בבגדי כלה על גב חמור במרחק עצום מהמצלמה במורד דיונה על הר. רואים אותי בגודל של נקודה, יש לידי מכשיר קשר והמצלמה בקיבינימט. רגלי החמור כל הזמן התגלשו בשפגאט במורד הדיונה, ואני  צועקת למכשיר: קחו אותי מכאן! אבל האמת היא שנהניתי ואהבתי כל דקה.  אהבתי כל שנייה בכל סרט בו השתתפתי, ולא חשוב מה עשיתי שם, ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק ולהיות שחקנית.

פרק שני מהסידרה: אני מונה זילברשטיין

להיטון 19.8.1987

mona-logo

אל החלק השלישי

 בחזרה לתפריט הפרקים

Share