אף פעם לא נשארתי במקום אחד מספיק זמן בכדי ללכת עם משהו עד הסוף. תמיד עזבתי למקום אחר. הייתי אומרת: "אני הולכת לקנות סיגריות, כבר חוזרת", ונעלמת לשנתיים. איפה היית? לונדון. איפה נעלמת? ניו יורק. הייתי נוסעת מפה, בדיוק כשדברים התחילו לקרות לי בארץ. והייתי חוזרת לארץ, בדיוק כשדברים התחילו לקרות בחו"ל. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם הייתי ממשיכה עם משהו עד הסוף.
בגיל 17 נסעתי בפעם הראשונה לארופה לבדי, הודות למשכורת שהרווחתי בסרט "יהודית". ישבתי בבית קפה בשאנז אליזה בפריס. ניגש אלי גבר ושאל אותי אם הוא יכול לשבת. הוא הציג את עצמו, אמר שקוראים לו דריל זאנוק ואמר לי: "את מאד יפה, את צריכה להשתתף בסרטים". עניתי לו שעבדתי כבר בכמה סרטים בארץ. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלי ואמר שאני יכולה להצליח גם כאן. הייתי חשדנית, לקחתי את הכרטיס, אמרתי שאתקשר והלכתי. רק אחרי כמה שנים כשסיפרתי על העניין, נתנו לי להבין איזה מפיק חשוב הוא דריל זאנוק.
בין 1968- 1971 גרתי בלונדון וגם שם קיבלתי הצעות להשתתף בסרטים. ג'ון החבר שלי אז, היה קנאי והחזיק אותי די קצר בעניין הזה. הייתי מיודדת בלונדון עם לסלי קוונדיש הספר של הביטלס. הוא סיפר לי שפול מקארטני שהפיק אז את מרי הופקינס, רוצה להקליט את הלהיט שלה "Those were the days" בכמה שפות. שהוא רוצה להקליט גם גירסה בעברית לשיר. הוא לא ידע שבארץ כבר שרו את זה בעברית, "היו ימים חבר". לסלי סיפר לפול שיש לו בלונדון חברה ישראלית שיכולה לעזור לו עם התרגום, וללמד את הופקינס איך לבטא נכון את המשפטים.
הגעתי לאבי-רוד, לאולפן. פול מקרטני, ג'ורג' הריסון, ג'ון לנון ומרי הופקינס ישבו שם. הייתי מספיק מחוספסת ובטוחה בעצמי כדי להעמיד פנים שאני רגילה לפגוש אנשים כמותם כל יום לפחות. חוץ מזה, הייתי מאוהבת בגבר שהוא בשבילי כל לונדון, בשבילו בעצם הגעתי לשם, והם לא העסיקו אותי. ישבתי עם מרי בצד על הטקסט. אמרתי לה שהיא מבטאת את המילים בעברית בלי בעיה, ורציתי ללכת. אמרתי לפול שהכל בסדר, הוא חייך ואמר: אוקיי יופי, אז בואי לשתות איתנו. ואני מסתכלת ואומרת לפול מקרטני: אני מצטערת, אני צריכה ללכת כי ג'ון החבר שלי מחכה לי. עוד פספוס.
ג'ון בנקס היה המתופף של להקת המרסיביטס מליברפול שהיו לה כמה להיטים בשנות השישים. הכרתי אותו כשהייתי בצבא. מנדי רייס-דיוויס, שהיתה אז אשתו של רפי שאולי, הביאה אותו ארצה יחד עם עוד בסיסט וגיטריסט להופעת הפתיחה של מנדי'ס, המועדון החדש של שאולי. ישבתי שם אחר הצהריים לפני הפתיחה כדי למלא את טופס החברות במועדון. פתאם אני שומעת מישהו יורד במדרגות מאחורי. הקול המיוחד שלו לקח אותי. התאהבתי בקול עוד לפני שראיתי אותו. כשהרמתי את העיניים וראיתי אותו, זה היה זה.
הייתי בת 19. אפשר לומר שזאת היתה האהבה הגדולה הראשונה שלי. בארבעת החודשים שהוא היה בארץ, לא עצמתי עין. אני עם ג'ון ובצבא, ג'ון ובצבא. איפה שהוא היה, גם אני הייתי. כשהוא היה צריך לטוס חזרה לאנגליה, הוא אמר לי: "אל תבואי, אל תכתבי לי. יש לי בלונדון חברה כבר כמה שנים, ואנחנו יחד. את לא תדעי איפה אני ולא תשמעי ממני". היתה לי עוד יותר משנה עד לשחרור. 400 ימים מחקתי קווים, עד ליום בו אהיה חופשיה לחפש את ג'ון. בינתיים פרצה מלחמת ששת-הימים. שירתתי כאחות עזר בבתי חולים. לא ידעו כמה זמן תימשך המלחמה, ודיברו על אפשרות שיאריכו את השירות הסדיר גם לבנות. אני בבית החולים מאכילה פצועים שאיבדו יד או רגל, ומה שמכניס אותי לפאניקה הוא שאני לא יכולה לרוץ לאנגליה אחרי הגבר שלי. האבסורד היה שהם, הפצועים, עוד עודדו אותי שלא אדאג.
איך שהשתחררתי מהצבא, טסתי ללונדון. לא היה לי מושג איפה ג'ון מסתובב, איפה בכלל להתחיל לחפש אותו. עברו 5 חודשים, ויום אחד פגשתי בלונדון במקרה את דניס, הבסיסט שהופיע איתו בארץ. הוא סיפר לי על בית קפה ברחוב דנמרק, הרחוב של חברות המוסיקה בלונדון, לשם ג'ון מגיע לפעמים בבקרים. למחרת בבוקר, אני יושבת בקפה ומחכה לו. ישבתי שם מדי בוקר במשך חודש שלם, יום-יום, בלי לפספס. כבר הכרתי את כל החברים שלו. אבל הוא לא הגיע. בוקר אחד התקרבתי לקפה עם דניס, ואני רואה מישהו עומד מחוץ לקפה. לפי התיאורים היה נדמה לי שזהו גאס, החבר הכי טוב של ג'ון שהיה איתו באותה להקה. רק מתחושת הנדמה-לי הזה, הברכיים שלי התחילו לרעוד. דניס אישר לי שזהו אכן גאס. סימן שג'ון בפנים. ג'ון היה בדיוק באמצע הביס כשהוא ראה אותי. שנינו התרגשנו מאד.
גאס ראה הכל מהצד. ג'ון וגאס היו מין צמד חמד כזה, ופתאם באה בחורה באמצע. היתה להם חניית ביניים קצרה בלונדון. כעבור שעתיים, ג'ון עזב שוב לחודש של סיבוב הופעות. הוא לקח את הכתובת שלי ואמר שיכתוב לי, והם נסעו. הייתי המומה בהמשך היום. הוא יכתוב? הוא יחזור? קיבלתי ממנו מכתב. הוא שאל אותי אם הוא יכול לבוא לגור איתי. הוא שואל אם הוא יכול.. לא מבין שזאת הסיבה בגללה אני מסתובבת בלונדון כבר חצי שנה.
התחלתי לעבוד בבוטיק פסיכדלי בקרנבי סטריט "קלפטומניה", שהיה אז מאד אופנתי וייחודי. הרבה זמן רציתי לעבוד שם ובאתי לנדנד כל יום עד שקיבלתי את העבודה. הפכתי לקניינית של הסחורה, וניהלתי בוטיק נוסף. התחלתי להרוויח הרבה כסף, עד כדי כך שהייתי מגיעה לארץ לסופי שבוע. ג'ון לא הסכים שאלך עם הבגדים החדשניים והנועזים מהבוטיק. הוא רצה שאני אהיה כמו כולם, אבל בסופו של דבר התלבשתי כמו שרציתי.
היחסים עם ג'ון לא היו בריאים. הוא כמעט לא היה בבית. וכשהוא לא היה עם גאס, הוא התפרפר עם אחרות. היו המון סצנות קינאה. כשג'ון רצה ללכת לשתות עם גאס, הצטרפתי גם אני. גאס לא סבל אותי כי לא היה לו את ג'ון רגע לבד. קצב החיים הרצחני שלי, וקצב החיים הרצחני שלו, הרסו אותנו. באחת הגיחות לארץ, הבנתי פתאם כמה חסרה לי תשומת הלב שקיבלתי פה. מצלמות של עיתונאים, עדשה מפה, עדשה משם, קולטות אותי מרחוק קונה גרעינים. חזרתי לארץ ב-1971 עם המיני הקצר, ג'קט עור עם פרנזים, מגפיים גבוהים ומעיל מקסי. זה היה מראה חדש כאן, והעדשות כבר היו שם. אבל ברגע שחזרתי, התחרטתי על הפרידה בינינו ושלחתי מכתב לג'ון עם כרטיס טיסה. והוא בא. אחרי שנה בארץ, דרכינו נפרדו.
כמה שנים אחר כך היה לי רומן עם גאס. מכולם, דווקא איתו. נכנסתי ממנו להריון. פגשתי אותו בטיסה משיקגו ללוס-אנג'לס והעברתי פתק למושב שלו שאם לא נעשה משהו מהר, ייצא לי ילד ממנו. תגובתו היתה: בואי נקרא לו מייקל. עניתי לו שלאבא שלי קוראים מייקל אז אי אפשר. לא התכוונתי לרמוז שאני לא רוצה את הילד, רק שהשם לא מתאים. לפני שפגשתי אותו, שמחתי שהצלחתי להיכנס להריון, ולא עלה בדעתי לספר לגאס או לעשות הפלה. אבל בגלל אי ההבנה הזאת, לא המשכתי את ההריון. עוד פיספוס…
הגעתי לניו יורק בגיל 25, ב-1973, כדי לנסות להתקבל ללימודי משחק אצל לי שטרסברג. הוא היה המורה למשחק של מרלון בנרדו וג'יימס דין, ואצלו רציתי ללמוד מאז שהייתי בת 15. כדי להתכונן לאודישן, קראתי עשרות מחזות, חברה עזרה לי להכין קורות חיים מסודרים עם כל הנסיון שהיה לי במשחק עד אז. הגעתי למכון של שטרסברג, אל המנהל האמנותי שלו, נסטור מיטשל. הגשתי לו את מה שכתבנו בהיסוס. הוא עבר על הנייר, זרק עלי מבט קצר, ואמר: התקבלת.
לא הפסדתי שנייה מאף שיעור. אחרי שלושה חודשים של תירגול "השיטה" הידועה של שטרסברג, הבנתי בעצם שאורי זוהר עבד איתנו בצורה דומה. לעלייה הראשונה לבמה מול קהל, בחרתי בזהירות קטע מתאים. מצאתי את הפרטנר שישחק איתי ואמרתי לו שמעכשיו ועד שנעלה על הבמה, נהיה כל הזמן יחד. נעבוד ונתכונן תוך כדי עשיית הפעולות היומיומיות הרגילות. כששמי עלה סוף-סוף ברשימת ההפקות, כולם באו לראות. הקטע היה דרמטי ורציני. בשלב מסויים, הפרטנר שלי היה צריך ללבוש מעיל ולצאת מהבמה. מרוב התרגשות הוא לא הצליח להכניס את היד לשרוול. נוצר רגע מת, הייתי צריכה למלא אותו ואילתרתי משהו קומי. יצאו לי דברים ספונטניים שהצילו את המצב. הצלחתי להצחיק. הקהל, המורים ולי עצמו, עמדו ומחאו כפיים.
לי שטרסברג היה איש נמוך וקטן. כדי לשאול אותו שאלה, היית צריך לרוץ אחריו במסדרון. הוא לא עצר בשבילך, והיה עונה משהו שאולי לא הבנת באותו הרגע, אבל בסוף הבנת בדיוק למה הוא התכוון. רצתי אחריו במסדרונות די הרבה, והיו לי אין סוף ויכוחים איתו. פעם הוא איבד את הסבלנות וצעק: "לא מעניין אותי כמה סרטים עשית. את קומיקאית, את שייכת לבמה, ואת צריכה להצחיק"!.
התחילו לעבוד איתי שם יותר ברצינות. לקחו אותי להפקה של האולפן. זו היתה פריבילגיה אדירה בשבילי. שם משתתפים שחקנים מנוסים, שנים אחרי שלמדו שם. כך מצאתי את עצמי בהפקה אחת עם אל פצ'ינו, בהפקה אחרת עם שלי וינטרס, ואחרת עם רוברט דה-נירו. ביום עבדתי כמלצרית במסעדה לבנונית, ואחר הצהריים הייתי באולפן, לומדת טקסטים, עושה חזרות, מתרגלת, קוראה מחזות. הרגשתי כל-כך טוב. אני לא יודעת למה, אבל בהחלטה של רגע התקשרתי לאבי ואמרתי לו שאני באה הבייתה לחודש. לפני שעזבתי, סיפר לי נסטור מיטשל שכשאחזור נתחיל לעבוד- הוא ואני עם עוד שחקן שלמד איתי, באינטנסיביות. "אני רוצה אותך בין 500 השחקניות האחרות שמתמודדות בכל אודישן בעיר", הוא אמר. ב-1975 נסעתי לארץ לחודש, ולא חזרתי לניו-יורק. להגיע ללמוד אצל שטרסברג היה הדבר הכי מתוכנן ומאורגן אצלי בחיים. כל השאר לא היה מאורגן אצלי. בילויים, כסף, יחסים עם אנשים. הכל היה ספונטני. אם יש משהו שצובט לי בלב במיוחד, זה הפספוס הזה.
פרק שלישי מהסידרה: אני מונה זילברשטיין
להיטון 26.8.1987
