פרק 4. מונה זילברשטיין: גם אנחנו הצצנו

p-4

 ב-1971 חזרתי מלונדון הבייתה. הבית היה אז בשבילי הצריף של אביגדור. את הצריף בחוף שרתון אני מכירה מאז שאני ילדה קטנה, בת שש לערך, שבאה לשחק שם. אחרי כמה שנים כשהייתי בחבורת אופנוענים, לקח אותי לשם החבר השני שלי כדי לנסות להשכיב אותי.  ומאז לא ראיתי יותר את הצריף עד שחזרתי מלונדון.  החבורה שלנו היתה שם כל יום. אורי זוהר, פופיק ארנון, אריק איינשטיין, אלונה, שיסל, סימה אליהו, גיגי המציל, רפי שאולי, אברם ארביב,  דינה בדרי, אסתי זבקו, שוקי וגוטה. כשהייתי מתקשרת ל"קסטל" להזמין מונית, לא הייתי צריכה לומר לאיפה אני נוסעת. הנהג כבר ידע לאן לקחת אותי. וכשהיתה באה מונית לקחת אותי מהצריף זה יכול היה להיות לבית הזה, הזה, ההוא, של מישהו מהחבורה. 

זה היה אורח חיים של "איזי דאז איט". קיץ, ים, חברים טובים. מאז ועד היום לא מפסיקים לשאול ולנחש מה היה שם. אם היו חגיגות סמים, מי שכב עם מי, מי לא שכב עם מי. מה קרה בדיוק בצריף. האמת יכולה אולי לאכזב. לפעמים הקלטנו את עצמנו כשישבנו שם. לקחתי קסטה כזאת אחרי כמה שנים, כדי להיזכר מה עשינו שם. לחצתי על הפליי, ולא שמעתי כלום. דממה. כעבור כמה דקות, אני שומעת צליל של כפית. זאת אומרת שיש הקלטה. אני מתחילה להקשיב. אני יושבת כך, בערך 30 דקות ומחכה. בינתיים שקט, ויש סאונד של טלוויזיה בעוצמה מאד חלשה. פתאם אני שומעת 'ליבטי'. ואחר כך 'ליברטי-ליברטי', ומישהו אחר עונה 'לאבט'… 'לאבט-לאבט'… 'ליברטי-לאבט', וזה מה שקרה. מה היה בצריף? שטויות!

גם אחרי המעצר המפורסם של אורי ואריק, סיפרו לי שכל מה שהבולשת ראתה כשנכנסה לצריף, היה שאלונה איינשטיין מספרת את גיגי, שיסל קורא עיתון ומישהו אחר שותה תה. אני אפילו לא יודעת אם מצאו שרידי חשיש, או לא. אבל עשו מזה סיפור ענק בעיתונות, ואנחנו שיחקנו בהתאם. אחרי המעצר תיארנו לעצמנו שיש תצפית של המשטרה. נכנסנו לצריף דרך השביל בסגנון של דוגמניות מסלול, מראים את הבגדים שלנו לתצפיתנים של הבולשת.

העבודה על הסרט "מציצים" היתה מוזרה לי. מצד אחד, אנחנו חברים טובים שנמצאים רוב הזמן יחד, ומצד שני, פתאם אנחנו עוזרת במאי, שחקן, במאי, מנהל הפקה. כשרעיון הסרט התחיל להתבשל אצל אורי, הוא לא שיתף אותי. הייתי רואה אותו כל יום בצריף, והוא לא אמר כלום. המחשבה שפה מתבשל משהו ואני לא יודעת מה בדיוק, לא עזבה אותי. יום אחד, כשבאתי לראות ספורט אצל אריק ואלונה, אלונה אמרה לי בשקט במטבח: תראי, אני לא אמרתי לך כלום, אבל סרט… תפקיד… כל מה שעשיתי מאז היה לחכות שאורי יבוא ויציע לי אותו. זה היה קשה, כי הייתי צריכה לשבת בשקט כאילו אני לא יודעת כלום, כשאני יודעת שמשהו שאני אוהבת מתבשל בצד. זה היה קשה במיוחד,  כי היינו כל הזמן יחד.

יום חם אחד בצהריים, אריק אמר לי: תזמיני שתי מוניות אלייך ואלי. אני אצלצל בערב.  זה היה מוזר, כי הייתי הולכת איתו ועם שיסל לכל מקום, לכל הקלטה, לכל עניין. אם הוא לא אומר לי  לאן הוא הולך ולמה, אולי זה הסימן, והיום יגידו לי משהו על הסרט.  הלכתי הבייתה וחיכיתי. ואמנם, לפנות ערב אורי מצלצל: איפה הבלינדר? (העיוור, ככה הוא קרא לאריק).  אמרתי לו שאני לא יודעת, ואורי אמר שהוא בא. והם באו שניהם יחד. אורי נעשה פתאם רשמי: אנחנו עושים סרט, יש שם תפקיד בשבילך, רוצה? זה היה ה"כן" הכי מהיר שעניתי. לא שאלתי איזה תפקיד, במה מדובר. כן. שאני עוד אשאל איזה תפקיד? ןאז אחרי ההצעה הרשמית, הכל חזר להיות כרגיל. אורי הפסיק לדבר כמו במאי, והוא ואריק עשו לי כל הערב את דג'יגאן ושומכער, הקומיקאים ביידיש. ואני על הריצפה מצחוק.

על "מציצים" עבדנו יום-יום, שנה שלמה לפני הצילומים. ואז צילמנו אותו ב-24 ימים. אני חושבת שזה הסרט שנעשה הכי מהר בארץ. לא היה להפקה כסף, וכולנו עשינו הכל. בת הדודה של אורי (שמגלמת את הזונה עם השיער הבהיר) ואני עזרנו על הסט גם בתור נערות תסריט בזמנים שלא הצטלמנו.

אורי היה במאי אינטנסיבי, מאד לחוץ, מתרגש וחי כל מה שקורה. הוא היה מעיף לנו סטירות, עבד איתנו מאד קרוב, פיסית. הוא ביים אותי ואת אריק כשהראש שלו צמוד לראשים שלנו.  כשהתקרב תאריך תחילת הצילומים, הוא היה בא עם הווספה שלו לקחת אותי כל יום לחוף שרתון להשתזף.  היינו מגיעים לשם בערך בשמונה בבוקר כשאביו היה גומר את התעמלות הבוקר שלו שם.

"מציצים" היה כמעט סרט דוקומנטרי. מי לא הציץ בחוף שרתון? גם אנחנו הצצנו.  לעצמנו.  שיסל היה גר לא רחוק מהצריף. היה לו בית אבן מסובב חלונות. אם היית באה לשם, היית רואה שיש מתחת לכל חלון כמה לבנים, כדי שאפשר לטפס ולהציץ על שיסל. הוא תמיד ידע שקיימת אפשרות שיציצו לו. היינו יושבים בצריף, רואים את השברולט הכתומה שלו עוברת, והוא עם מישהי. היינו נותנים להם זמן. כמה זמן עבר? עכשיו? לא, עוד לא, עוד רגע.  אני הולך לראות. לא! עוד רגע. שב. ושיסל יודע שזה מה שקורה בצריף. אם הוא לא בטוח, הוא מתאר לעצמו שבטח יראה בקרוב ראש אחד או שניים מתחת לחלון.

יום אחד טיפסתי לחלון בחזית הבית. שיסל כנראה קלט אותי. הוא התקרב לחלון ופתח את התריסים לרווחה. התריס הפתוח הצמיד אותי לקיר, והסתיר את החלק העליון שלי. אני דבוקה לקיר, ושיסל והבחורה נשענים על אדן החלון. הוא מראה לה את הנוף, את הים. הוא רואה את כפות הרגליים שלי ויודע שזאת אני, משום שענדתי טבעת זהב על כף הרגל. מכוניות עוברות ברחוב ומסנוורות אותי, ואני לא יכולה לזוז. מי שנסע במכונית ראה איש ואשה נשענים על החלון ומתחת לתריס הפתוח יש זוג רגליים. מבעד לתריס יכולתי לראות זוג רגליים נוסף מתקרב לעבר החלון שלי כדי להציץ, רואה שנלכדתי, והרגליים רצות אחורה במהירות, כמו סרט מצוייר.

כתבת מסגרת: אורי זוהר על החזרה בתשובה

באותה תקופה התחיל גל התעניינות בדת. ישיבת אור-שמח התחילה לפרוח בין חוזרים בתשובה. רבי קרליבך היה שר ומנגן באיזה רחוב ישן ואנשים צעירים התיישבו סביבו והקשיבו. עליתי לירושלים כמה פעמים כי זה סיקרן אותי. באתי ממסיון, ידעתי על פיטר הקדוש, לא ידעתי שום דבר על יהדות.  אני זוכרת שחזרתי משם די מוקסמת לצריף. העיניים שלי נצצו, ואמרתי לאורי: אורי, תשמע, שאלתי שאלה שאפשר לענות עליה שבעים תשובות. אורי הסתכל אלי לתוך העיניים כאילו נפלתי מהירח ואמר בשקט: מונה את ניגנבת. הל.ס.ד הרס לך את הראש. אלה היו המילים שלו בכל פעם כשחזרתי משם.

כתבת מסגרת: ראש פינה

כשחזרתי מלונדון התחלתי לדגמן והשתתפתי בסרטי פרסומת. לא עבר הרבה זמן והתחלתי לקבל  תפקידים בקולנוע. בשנת 1972 לבדה השתתפתי ב-6 סרטים. חוץ מ"מציצים", שיחקתי באותה שנה ב"שתי דפיקות לב", "לא ביום ולא בלילה", "המשאית" עם פיטר יוסטינוב, "עזית הכלבה הצנחנית" ו"הבלש האמיץ שוורץ". אני זוכרת לטובה במיוחד את העבודה על הסרט "חגיגה לעיניים" של אסי דיין, כעבור שנה בערך. אסי היה הבמאי שהכי נהניתי לעבוד איתו, והוא היה היחיד שהעז לכער אותי. הוא שם את השיער שלי ברולים ואמר לי לשבת מול הטלוויזיה ולפצח גרעינים. הוא היחיד שהעז לקחת את "מונה זילברשטיין" ולעשות ממנה גועל נפש.

בין הפקה להפקה, היתה ראש פינה. קומונה טיפוסית של ילדי פרחים. גרנו שם תישעה אנשים בבית אחד, בטבע, עשינו אהבה ולא מלחמה. היינו אנשים מכל מיני מקומות בעולם. אכלנו יחד, היינו במיטה יחד, רקמנו יחד, הילדים הסתובבו שם. תמיד באו אורחים. ל.ס.ד רץ שם כמו מים. זאת היתה תקופה בה לקחתי הרבה מאד ל.ס.ד. אני זוכרת את עצמי הולכת לאורך החוף באילת ומדברת עם הגלים, ממש משוחחת איתם. כשהסמים הקשים נכנסו לקומונה בראש פינה, הם הרגו אותה.

כתבת מסגרת: יום אחד יחטפו אותך

היו תמיד דיבורים סביבי בנוסח: יום אחד יחטפו אותך. הזכרת לי בעניין הזה את השיר של גשר הירקון "אל תעברי לבד ילדה ברחוב" שאומרים שזה כנראה עלי.

אבל פעם אחת הייתי קרובה לחטיפה אמיתית. זה קרה בתחילת שנות ה-70. באותה תקופה התחלתי כבר להסתובב ולהכיר אנשים מחברה אחרת, מה שאנשים יכולים לקרוא עולם-תחתון. באחת ההזדמנויות כשהגעתי לעשן ביפו, הבחין בי בחור אחד. לאחר מכן, התחילו חברים שלו לבוא ולומר לי שהוא מחפש אותי. פעם, הוא עצר לידי את האוטו ואמר לי לעלות, ולא רציתי. לא ידעתי מה בדיוק העניין. שאלתי מישהו למה הוא מתכוון שהוא "מחפש אותי". הסבירו לי שהוא רוצה לחטוף אותי.

הראש שלי אמר, שהוא בן אדם, ועם בן אדם אפשר לדבר. קבעתי איתו בשעה חמש בבית קפה בדיזנגוף. באותו יום בצהריים היה לי סשן צילומים ליד הצריף עם אלונה איינשטיין, שהיתה הצלמת הטובה ביותר עבורי. הייתי לחוצה מאד בצילומים. משום מה יצאו לנו מהסשן הזה תמונות יפות במיוחד. אמרתי לכולם בצריף לאיזה מין פגישה אני הולכת. החברים שלי החליטו, בלי להגיד לי, שהם יעברו עם מכונית מסביב לבית הקפה. אני צלצלתי להגיד לאמי ואמרתי לה, בלי לפרט, שאני הולכת לפגישה ושהכל יהיה בסדר. משהו הציק לה והיא אמרה לאבי שיילך להשגיח.

לא ידעתי שחבריי מתכוונים לנסוע עם האוטו מסביב, ושאבי יבוא. פגשתי את הבחור ההוא בבית הקפה. ניסיתי להסביר לו שאם אני לא מעוניינת, עד כמה הוא יוכל להנות איתי. אבל זה היה כמו לדבר לקיר. הוא ענה לי משפטים שהפחידו אותי: "לא מעניין אותי. אם אני אפסיד עין, רגל או יד. אני אותך אקח". הוא היה בשלו.

בשבע בערב, הייתי צריכה לקחת חולצה מחנות תקליטים לעוד סשן של צילומים למחרת. הוא אמר שנלך לשם יחד. יצאנו מבית הקפה. הוא החזיק אותי חזק במרפק. לא ידעתי מה נשאר לי לעשות. לא חיפשתי אף אחד להגנה. הוא רצה לעצור מונית. לא הסכמתי, משום שאם היינו עולים על מונית, הוא היה לוקח אותי לאיפה שאני רוצה. אבי ראה אותי הולכת עם בחור שמחזיק אותי בזרוע. לא יודע שהוא מחזיק אותי בכוח. נראה היה לו שאנחנו מחזיקים ידיים בכיף, והוא הרגיש מוזר לעקוב אחרי. אנחנו הולכים לאט לחנות, ואבי אחרינו. החברים שלי במכונית היו בדיוק באמצע הסיבוב ואיבדו אותי.

נכנסתי לחנות והוא חיכה לי בחוץ. הייתי בפאניקה. חייגתי לחברים שלי לבוא, ולא היתה תשובה. ופתאם אני רואה את אבי עומד בפתח החנות. חשבתי שאני רואה את המלאך גבריאל. לא ידעתי איך דווקא הוא מכל העולם הגיע לפה. סיפרתי לו מה קורה. אבי ניגש לבחור יחד איתי ואמר לו כמה משפטים קצרים וחדים: "תראה, אני הייתי בפנים.  אתה רואה אותה? זאת, אני בשבילה מוכן למות. אתה רוצה? בבקשה. בוא נראה". זה היה רגע כבד. אותו בחור הסתכל על אבי ואז הביט בי ואמר: לא היית צריכה לעשות את זה. ואני בעצם לא עשיתי כלום. אבא שלי סימן לי לבוא איתו. פחדתי אבל ניסיתי לא להראות את זה, והלכנו משם.

אותו ערב, ביקשתי את עזרתם של כמה אנשים מאותו עולם. את השפה שלי הוא לא הבין, כנראה שאת שפתם הוא הבין. ערב אחד, כעבור כמה חודשים, הגעתי למועדון בהרצליה עם חבר ותיק, הזמר רוי יאנג. הבחור ההוא היה שם. אמרתי לרוי: בוא נסתלק מכאן. אבל היה מאוחר מדי. הבחור הבחין בי וניגש. נשארתי לעמוד במקום. הוא לחץ לי את היד ואמר: נגמר עניין. מאז, בכל פעם שאני רואה אותו עובר במכונית, אנחנו מרימים יד, אומרים שלום.

פרק רביעי מהסידרה: אני מונה זילברשטיין

להיטון 2.9.1987

mona-logo

אל הפרק החמישי

 בחזרה לתפריט הפרקים

Share