פרק 5. מונה זילברשטיין: למי היה איכפת אם לא נחיה

p-5

 מאז ומתמיד כשראיתי דלת סגורה, רציתי לדעת מה מסתתר מאחוריה. כך נהגתי תמיד, וכך נהגתי למרבה הצער, גם עם הסמים. אם ישאלו אותי היום אחרי כל מה שעברתי, האם כדאי לקחת סם – התשובה שלי היא לא. זה כרוך בהמון סבל וכאב. לחיים יש מספיק פלפל, מלח וקינמון, בלי שאני אוסיף עוד תבלינים שיגרמו סבל, לי ולכל הסובבים אותי. הרבה מרכאות יכולות להופיע בסיפור שלי. כשאני אומרת חגיגת סמים, זאת לא חגיגה. זאת היתה חגיגה רק בפעם הראשונה. בפעם הראשונה שעישנתי כיף בגיל 15 הייתי בהיסטריה של צחוקים במשך שעות. חשבתי איזה יופי זה, איזה חידוד מוח, אני רואה הכל בהיר וצלול. אחרי התמימות הראשונית הזאת, זה לא חזר להיות כך. עברו מאז הרבה שנים. ניסיתי מאז את כל סוגי הסמים, והרבה מכל סוג. ניסיתי הכל. אם לא ניסיתי איזשהו סם, זה רק משום שאני כנראה לא יודעת שהוא קיים. לספר על ההתמכרות שלי, לא קל לי. מאות נרקומנים ששמעו את הסיפור שלי אמרו לי: זה סיפור כבד, את אגוז קשה. 

אם מישהו היה שם לב, כשהייתי קטנה, באיזו תאווה אני שותה את כוס היין הראשונה שלי, כאילו אני שותה טמפו. או אפילו הסיגריה הראשונה שלי. כשנסעתי עם הורי באוטו, אמא שלי היתה מעבירה את הסיגריה אלי אחורנית, בלי שאבי ידע. הייתי לוקחת שאיפה ומחזירה לה את הסיגריה דרך החלון. אף אחד לא ראה במשחקים האלה סכנה. אבל כשרציתי לעשן, הם אסרו עלי.

בגיל 12 התחילו מצבי הרוח שלי להשתנות. אמי שמה לב, אבל מעולם לא דיברנו על כך. אם הייתי עצבנית במיוחד, היא היתה נותנת לי ליבריום, או אומרת לי: קחי יין לבן, תשתי את זה מהר, זה ירגיע אותך. ובאמת, אחרי ששתיתי, נרגעתי מהר מאד. מצאתי תרופה קלה, בעזרתה לא צריך להתמודד עם רגשות. דרך תרופות כימיקליות, מצאתי את הפתרון לכל דבר.  איך להרגיש פחות לחוות יותר.

כשהגעתי לחבורה שלי בדיזנגוף והחיים שלי נעשו מסיבה אחת גדולה שמתחילה ולא נגמרת, נתנו לי את הנוסחה הבאה. לחגוג ולהשתכר עד שנופלים, ואז אפשר לקחת 3-4 כדורים, השיכרות עוברת ואפשר להמשיך לחגוג. אחרי מלחמת ששת-הימים הכל נעשה מותר, החשיש ניתן יותר להשגה והוספתי אותו לכימיקלים הקודמים.

היום, קיימת מודעות גדולה יותר בתקשורת ובמוסדות לסכנה בהתמכרות לסמים, שמדובר במחלה. אבל בשנות השישים לא התעסקו בזה בארץ.  הבעייה היחידה עליה שמעתי כל החיים היתה הביטחון. ומה שמעתי מהצד השני? עשה אהבה ולא מלחמה, מוסיקה שמדברת אלי, אומרת מה שאני פחות או יותר כבר עושה, וסמים היו חלק מהעניין. מי ידע אז כמה המחיר יקר ולא כדאי?

כשחזרתי לארץ ב-1971, בנוסף לכדורי מרץ, חשיש, יין לבן יבש וכדורי הרגעה למיניהם – הכרתי גם את הל.ס.ד, האופיום וסמי הזייה אחרים. השתמשתי בהם בלי הפסקה. לא שמתי לב שאני עוברת תהליך שמדרדר אותי. הייתי עסוקה בלחיות, להספיק, לרוץ ולעשות מה שאני אוהבת. אף אחד לא הזהיר אותי שזה יהפוך בעייתי יותר מאוחר. הסם היה המגן והחבר הכי טוב שלי. לפעמים הוא יכול היה להיות גם המאהב שלי. מצאתי בו מיפלט מלשתף אנשים בחיים שלי. תמיד הייתי בעמדה של התגוננות, במקום לצאת מעצמי ולעבור הלאה.

לא האמנתי שהמאהב והחבר הכי טוב שלי יבגוד בי, ישתלט עלי לאט, אבל בהתמדה ובשיטתיות, מבפנים מתוך העצם. חייתי בלי חשבון. לא ראיתי את עצמי בכלל חיה אחרי גיל 30. כל הגיבורים של התקופה שלי שחיו סקס, סמים ורוקנרול – מתו.  ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, בראיין ג'ונס וג'ים מוריסון. הייתי בטוחה שבקצב הרצחני של חיי, לא אחיה יותר מהם. ידעתי את זה בודאות כל כך טוטאלית, ולכן לא עשיתי חשבון. מי עשה חשבון? למי היה איכפת אם לא נחיה? כבר עשינו הכל בעצם. הכל קורה עכשיו. ככה הרגשתי והאמנתי.

כשחזרתי מאנגליה, חברים שלי היו נורא נחמדים "ונתנו" לי ללכת לקנות חשיש בשבילם, עם כל זה שבלטתי בצורת הלבוש שלי. הלכתי לקנות בכיף, בלי בעיות. התחלתי להתעסק בסמים באותה התלהבות ונאמנות בה נכנסתי לעסקי האופנה באנגליה. כשהלכתי לרחוב לקנות את הסם, נוצרו לי קשרים עם עולם אחר לגמרי. ספגתי מהרחוב את הקודים שלו, שהיו די מוכרים ומובנים לי באופן טבעי. הרגשתי בסדר עם זה. ידעתי שאני עושה משהו נגד החוק, וידעתי שאני משחקת באש. היתה בזה קצת הרפתקאה. עברתי את כל הגבולות והצלחתי לא להיתפס.

נכוויתי בפעם הראשונה כשנעצרתי. אני לא אשכח איך הרגשתי כשהסירו לי את הטבעות, לקחו לי את התכשיטים, אמרו לי לתת את הגפרורים, הכניסו אותי לתא באבו-כביר והסורגים ננעלו. זאת לא היתה הפעם היחידה שנעצרתי, אבל את ההרגשה של המעצר הראשון אני לא יכולה לשכוח. העונש שקיבלתי היה קל יחסית לכמות הכיף שמצאו אצלי.  כשהתחלתי להעצר לעיתים קרובות, השתנה היחס שקיבלתי מהסוהרים, מהבולשת ומהשוטרים. אבי הוא זה שבא לשחרר אותי מכל מעצר. הוא עמד מאחורי תמיד עם כל הרע. על אמי זה השפיע קשה לבוא לקחת את בתה מאבו-כביר  מהמעצר הרביעי והחמישי.

אותי לא הדאיגו המעצרים. היה חשוב לי רק איך לא להישאר בלי הסם. הסם היה יותר חזק ממני, ולקח אותי שוב חזרה לאותן סימטאות. התחלתי להיות קרועה בין שני עולמות ומאד לבד עם זה. מצאתי את עצמי נכנסת למסיבת קוקטייל של דיפלומט חשוב אליו הוזמנתי. אני רואה את עצמי מוקפת באנשים חשובים בפוליטיקה, באמנות. זה היה קצת מוזר להיות במקום כזה כמה דקות אחרי שהייתי ברחוב בחברת עבריינים ונרקומנים. אני יודעת שכרגע אני במסיבה עם שרי ממשלה ועודשלוש שעות אני הולכת לחגוג עם עבריין מסוכן. ככל שעבר הזמן, התרחקתי מהעולם המוכר של שחקנים ואח"מים והלכתי לכיוון השני.

ההרואין הגיע לארץ ב-1975. התחלתי להתנסות גם בזה. הראשון שראה שאני הולכת היה אורי זוהר. הוא לקח אותי הצידה ואמר: מונה אל תלכי לנו. ראיתי באיזה כוח הוא אמר לי את המילים האלה, אבל אני לא שמעתי אותו, לא רציתי להבין למה הוא מתכוון. לא רציתי להבין שאני הולכת באמת לכיוון שממנו אולי לא אחזור.

 פרק חמישי מהסידרה: אני מונה זילברשטיין

להיטון 9.9.1987

mona-logoאל הפרק השישי 

 בחזרה לתפריט הפרקים

Share