פרק 6. מונה זילברשטיין: אני מבקשת ממך עזרה אבל אל תעזור לי

p-6

הסם לא נתן לי לתפקד. התכנסתי בתוך החומות שלי עם הסם, ואף אחד לא יכול היה להיכנס לשם. עד 1976, אף אחד עוד לא ידע מה בדיוק קורה איתי. עד אז, לא הייתי עולה על סט מסטולית. זה היה קודש הקודשים בשבילי. והנה גם זה קרה. על סט הצילומים של "מבצע יונתן" של מנחם גולן כבר לא תפקדתי כשחקנית. תפקדתי קודם כנרקומנית שצריכה להישאר בחיים. כל פעם ביקשתי פסק זמן מהצילומים כדי שמישהו יוכל לקחת אותי ברכב העירה. אמרתי שזה בגלל אמי, שבאמת חלתה באותה תקופה בסרטן. אבל המטרה שלי היתה להשיג סם, כדי שאוכל להמשיך ולתפקד על הסט. ואז כשהייתי חוזרת, לא הצלחתי להיכנס מחדש לסצנה בצורה מקצועית. מצד שני, לא יכולתי לבוא למנחם גולן ולומר לו: תסלח לי אבל אני לא יכולה לעבוד, כי אני מכורה להרואין. היו שחקנים שהשתתפו איתי בסרט והכירו אותי מאז שהייתי בת 15, והם רצו לעזור. הם לקחו אותי אחד-אחד הצידה. אני לא יכולה לשכוח את זה. ואני בשלי. נותנת את התשובה הקבועה שלי: הכל בסדר, ומחייכת. ובפנים העולם מתפרק לחתיכות.  איך אפשר לעזור לאדם כזה? כמה חבל שלא יכולתי להגיד אז את האמת.

אני מתארת לעצמי שמצאו דרכים איך לצלם בלעדי הרבה סצנות בהן הייתי אמורה להשתתף. ליום הצילומים האחרון תיכננו את צילומי סצנת החזרה מאנטבה, את פגישות החטופים עם המשפחות. היה חשוב לא לפספס את הצילומים האלה. באותו יום עצרה אותי המשטרה, אחרי שמצאו אצלי שתי מקטרות מלוכלכות. אמרתי להם בתחנה: תנו לי לחזור ולהצטלם. אני חוזרת לפה לבד, עוצרת את עצמי. תנו לי רק לגמור את הסרט. ניסיתי להסביר עד כמה דבר כזה יכול לקלקל לכל כך הרבה אנשים. הם לא שחררו אותי, ולא הגעתי ליום הצילומים הזה. אני לא יכולה לסלוח לעצמי עד היום. אני חיה עם זה הרבה זמן.

אחרי אותו מעצר נכנסתי לשער מנשה, סנטוריום לחולי נפש. בהחלט לא מקום בו אפשר לעזור לנרקומנים. לא ידעו אז עוד איך לעזור לנרקומנים. אחרי שלושה שבועות החלטתי שאני יוצאת משם ולא יעזור לאף אחד. אבי בא לקחת אותי. אני כבר עמדתי ארוזה, עם כל החפצים שלי ליד השער הסגור של המחלקה הסגורה. הייתי כבר בטירוף של לא להישאר שם עוד דקה אחת. הפסיכיאטר הראשי הגיע למקום ואמר שאם אני יוצאת משם על דעת עצמי, הוא יודיע למשטרה. אותי לא עניינה המשטרה. אבא שלי רצה לדבר עם הרופא לבד, והלך איתו לצד. צעקתי: לאן אתה הולך? אל תשאיר אותי לבד. אני צריכה לצאת מפה. הייתי בפאניקה. ואז בפעם הראשונה מאז שנולדתי, זה קרה לאבי – הוא התמוטט. הבן אדם התיישב והתחיל לבכות. הוא בכה כמו ילד קטן. הוא לא ביקש ממני להישאר, הוא פשוט בכה.

נשארתי במוסד חמישה שבועות. כשיצאתי משם, קיבלתי מהפסיכיאטר שלי את כל התחליפים לסמים. אותם דברים רק בתרכובות כימיקליות אחרות. כדורי מרץ, כדורי הרגעה, אדולן – שהוא הרואין סינטטי. התחליפים הרפואיים לא עזרו לי לצאת מהסמים. חזרתי למקור. הסיפור חזר על עצמו: אני מבקשת ממך עזרה, אבל אל תעזור לי. ד"ר מיקי רייטר, הרופא שעמד לצידי כל השנים, נחל ממני כל כך הרבה אכזבות. הייתי מגיעה אליו מסטולית, מבטיחה להתנקות ושוב נופלת. צרכתי אדולן בכמויות. זה לא מיסטל אותי כמו הרואין, אבל הרגיע את הגוף.  התחלתי לצרוך בעיקר פרודומולים ופיטונים, כדור לדאון וכדור ל-אפ.

ב-1978, הקים אחד הפסיכיאטרים הראשיים של מרכז הגמילה תחנה לקבלת תחליפים לנרקומנים. כשהוא פתח את התחנה ברחוב גורדון בתל-אביב, השכנים התלוננו. הוא עבר לרחוב אחר, ושוב היו תלונות. התחנה עברה לנמל יפו. כשבאתי לשם, הגיע ג'יפ מהעירייה, עשה סיבוב והעיף את התחנה… לחירייה, למזבלה של תל אביב. את המראות בחירייה אי אפשר לשכוח. הגעתי תמיד שעה לפני שפתחו כדי להיות הראשונה בתור. כי אני יודעת שבעוד שעה המקום יהיה עמוס. כשהייתי יוצאת עם התיק מלא בכל מה שאני צריכה, היה כבר תור ארוך וכולם נטפלו: "תביאי, תביאי, עכשיו יצאתי מבית סוהר". היו אמבושים, היו מכות. הייתי צריכה לנסות לצאת מהמקום עד לכביש בלי שיגעו בי.

הקיום ברחוב היה קשה. לרוץ, להשיג ולמצוא את הסם. כל הכסף שהרווחתי בהצגה בה השתתפתי אז, הלך לסמים. התמזל מזלי והוזמנתי הרבה מאד בלי לשלם. היו תקופות שהיה לי קשה עוד יותר להשיג את הסם. זה קרה כשלא היה לי גרוש, או מיד אחרי מעצר, משום שמעצר שלי גורר עיתונות, והעולם של הרחוב בורח מזה, בצדק.

יותר מדי דברים קרו לי בבת אחת, חוץ מהקשיים האלה. אמי חלתה במחלת הסרטן, פגשתי את רמי שי, התחתנתי איתו, נישואים שהחזיקו מעמד שבוע, ואחר כך הכרתי את שרגא הרפז, האהבה הגדולה של חיי. את בעלי הכרתי בילדות. הוא גר מולי. לחתונה שלי הגיעו כל חבריי, מכל העולמות. בשעה 11 בלילה בסך הכל, אני רואה שהמקום הענק שהיה מלא באנשים, התרוקן כמעט לגמרי, ואבי מקפל את הכיסאות. כמה חודשים אחר כך התברר לי שהבולשת באה וכולם ברחו משם. חברים שפגשתי אמרו לי: היינו בדרך לחתונה, ראינו את האוטו של הבולשת ועשינו רוורס.  הייתי כל כך סגורה בעולם שלי, ולא ראיתי מה קורה סביבי. גם בחתונה הייתי מסוממת כל הזמן. אחרי שבוע, נפרדנו. אמרתי משפט שפוצץ את הנישואים. אני מצטערת שהקשר בינינו לא החזיק מעמד, וזה בעיקר בגללי. אני ניפצתי ושברתי לרסיסים כל דבר טוב שקרה לי בחיים.

אחר כך נכנס לחיי שרגא הרפז. הקשר בינינו היה מאד אינטנסיבי רגשית. העיתונות אז חגגה כמעט כל יום סביב  השטויות שלי ושל שרגא. היו לנו המון אירועים עם המשטרה, הרבה מעצרים. כששרגא התחיל בחזרות להצגה "מי תהום", הוא נסע לרמלה כדי להכיר את הרקע לתפקיד שלו. הוא נכנס לדמות בצורה הרסנית עד כדי כך שלא היה יכול להשתחרר ממנו. בסימטאות רמלה גיליתי איך אפשר להשיג את הסם יותר בזול ויותר מהר. ההתדרדרות הגדולה שלי התחילה אחרי ששרגא ואני נפרדנו. עברתי משבר לא קל. המכה האחרונה היתה כשהכלב שלי נדרס. הכלב היה הדבר היחיד שהחזיק אותי אז בחיים.

1979, 1980… אלה היו השנים הכי שחורות שאני זוכרת. הגעתי לחוסר שליטה גופנית. הפסקתי לשים לב לאיך אני נראית, אם אני נקייה או לא נקייה, שכחתי מה זאת הגיינה. יום אחד, באתי לקפה דיצה, ובעל בית הקפה אמר לי שהוא לא רוצה שאני אחזור לשם. לא ידעתי למה. אחר כך סיפרו לי שישבתי שם באמצע בית הקפה מסטולית והשתנתי על עצמי. הגעתי לדרגה הכי נמוכה.

ביותר ויותר מקומות לא רצו לראות אותי. מכרתי את כל הרכוש שלי ואת הדירה שלי, כדי לממן את הסם ואת המוניות בדרך לסם.  ביותר ויותר מקומות פישלתי והפכתי לא רצויה. כך גם בעולם של הרחוב. כל זמן שאני פרחתי ותפקדתי, היה בסדר. אבל אף אדם, באם זה עבריין מועד, או לא, לא צריך בחורה אצלו באוטו שלקחה הרבה כדורים ותעורר עוד יותר תשומת לב. הוא צריך בחורה שתראה טוב באוטו שלו.

כשהתחלתי לפשל גם שם, ירדתי ברחוב מקומה לקומה, ולמטה יותר. אבל אני המשכתי בשלי. אני צריכה להשיג את הסם, ולא חשוב באיזה מעמד.

פרק שישי מהסידרה: אני מונה זילברשטיין

להיטון 16.9.1987

mona-logoאל הפרק האחרון 

 בחזרה לתפריט הפרקים

Share