פרק 7. מונה זילברשטיין: החזרה מהסם

p-7

איבדתי את ההכרה לעיתים קרובות. אחרי שהכלב שלי נדרס, זה התחיל לקרות כמעט כל יום. סיפרו לי שראו אותי נזרקת פה בשדרות חן, שם על הגג ההוא. כל פעם אני נופלת במקום אחר, וצריך להציל אותי ולקחת אותי לחדר מיון. אולי 50 אנשים באו אלי ואמרו לי: את יודעת מי מצא אותך בגן מאיר? מי הביא אותך לאיכילוב? אני. אחר כך נודע לי שבאו לגן מאיר לצלם סצנה ל"אסקימו לימון", ומצאו אותי מחוסרת הכרה, על ספסל בגן.   

יום אחד חזרתי מיפו אחרי שלקחתי כמה כדורים. גרתי אז בחדר על הגג, מול הדולפינריום. כל מה שרציתי היה להספיק להגיע לחדר שלי, לתפוס את החושך הזה ולא לדעת מכלום. זה היה בצהריים, נעלתי את דלת הכניסה לגג ולפני שהספקתי להיכנס לחדר, נפלתי. לפנות ערב הגיעה אלי עיתונאית שהכרתי. היא סיפרה לי שכשראתה שהדלת נעולה, היא הלכה לשכנים ושאלה אותם אם ראו אותי בזמן האחרון. השכנים אמרו שהם לא יודעים כלום, ולא רוצים לעלות למעלה כדי לבדוק. היא עלתה ומצאה אותי בשעה שש בערב. בשעה הזאת כבר התייבשתי מהשמש, הייתי בלי הכרה ודבוקה לזפת. היו צריכים להפריד אותי מהזפת ולקחת אותי לחדר מיון.

נאנסתי באותה תקופה כמה פעמים. הייתי תחת השפעה של כדורים, על סף חוסר הכרה או מעולפת. ניצלו את זה. תכשיטים נגנבו ממני. הייתי מתעוררת ומוצאת את עצמי בכל מיני חורים ואין עלי שום דבר. בכל פעם שאמבולנס הביא אותי למיון והיו מבצעים החייאה, הייתי קמה וכועסת: איפה הבגדים שלי? הייתי מתנתקת מהאינפוזיה ובורחת יחפה למונית. יומיים לאחר מכן, אני שוב שם בחדר מיון, ואחות אחרת מסתכלת עלי ושואלת: התעוררת?

הגעתי לחדר מיון כל כך הרבה פעמים. באחת הפעמים האלה, לא הצליחו להציל אותי. הדופק שלי לא פעל. הצוות קבע שאני מתה. הם צלצלו להורי  להגיע לפני שמורידים אותי לניתוח שאחרי המוות. כשההורים שלי באו לאיכילוב, כבר הייתי בדרך למקרר. פתאם אבי ראה שהיד שלי יצאה מהסדין, ושהשריר זז.  הוא אמר: היא חיה.  אמי התעלפה במקום, הצוות רץ חזרה ואני בחיים.

הכדורים שגרמו יותר מכל דבר אחר לאיבוד ההכרה שלי היו הפרודומולים. אמרתי שאני אקח ארבעה, לקחתי ארבעה. אחר כך לקחתי עוד חצי כדור. יכולתי לתפוס עם זה יופי של ראש. השארתי את חצי הכדור שנשאר בצד. והחצי הזה שנשאר בצד לא עזב אותי במנוחה. לקחתי אותו, והחצי הזה גמר אותי. רצתי אחרי הפרודומולים יותר מאשר אחרי הרואין. היום, אם אקח כדור אחד כזה, הוא יכול להרוג אותי. זה כדור של 100 מיליגרם. אם חולה סרטן שנמצא בימים האחרונים של חייו, עם הכאבים הכי נוראיים, יקבל מיליגרם אחד, הכאב יעבור לו. אם חס וחלילה אזדקק לתרופות האלה- אבוד לי.

ידיד שלי שהשתמש אז הזכיר לי שהייתי מבקשת ממנו חמישה פרודומולים, כשבכיס כבר היו לי עוד חמישה. הייתי לוקחת את החמישה שהוא נתן לי, מוציאה את שלי מהכיס בלי שהוא יראה, בולעת הכל, ואומרת: בוא נלך לאכול משהו. היינו יוצאים לרחוב ופתאם התחלתי להתנדנד ונזרקתי לריצפה. גם הוא היה מסטול ולא יכול היה לסחוב אותי. הוא עזב אותי והלך. למחרת כשהיה פוגש אותי, הייתי אומרת לו: טוב עשית. איך התעוררתי? מי לקח אותי? עניתי שאני לא זוכרת: מה זה חשוב? עכשיו אני פה, מדברת איתך, אז סימן שהכל בסדר. אחר כך הייתי חוזרת אליו ומבקשת ממנו 50, 60 פרודומולים כדי שיספיק לכל השבוע. אחרי יומיים הייתי באה שוב. הוא היה שואל: מונה, הבאתי לך 60 כדורים, איך הצלחת לגמור אותם? עניתי שאני לא זוכרת איפה שמתי אותם, שאבי החביא. לקחתי עוד 60 כדורים כשאני מתחייבת שזה לשבוע שלם. ושוב אותו סיפור. כמות שנרקומן אחר לוקח בחודש, הייתי לוקחת ביום אחד.

ואז ניסיתי בפעם הראשונה לצאת מזה, לעבור קריז ולהתנקות מהסם. יום שישי אחד ישבתי עם קבוצת אנשים בדיזנגוף, ואז התעוררתי ולא היה במקום אף אחד לידי. מישהו הושיב אותי במונית, הגעתי לבית הורי ונסגרתי שם. נסיתי להיגמל. התחילו תעתועים, שמעתי דברים, ראיתי אנשים נכנסים דרך הקירות, דיברתי למנורות, לעציצים. נכנסתי לפראנויה ולא יצאתי ממנה. זה נמשך שבועות במהלכם לא ישנתי רגע. לא יכולתי להפסיק לזוז, לא אכלתי. אבי היה איתי כל  השעות האלה. אחרי חמישה שבועות, ירד לחץ הדם שלי כל כך נמוך שכמעט והגעתי למצב של שוק. אמרו לאבי לאשפז אותי במהירות באברבנל,  בית חולים לחולי נפש. הגעתי לשם במשקל 51 קילו. נרדמתי שם בפעם הראשונה מאז חודש ושבוע. אחרי יומיים כשהתעוררתי, רציתי לצאת משם, עשיתי מהפיכה ויצאתי. חזרתי לסם.

אמי שהיתה חולת סרטן, עברה תהליך גסיסה איטי של שמונה חודשים. הייתי צריכה למרות מצבי, להיות מספיק מאוזנת ומפוכחת כדי לטפל בה עד שאבי היה חוזר הבייתה, ואז בערב הייתי מרשה לעצמי ליפול עד הסוף. כשאמי נפטרה, הפסקתי לצאת מהבית. התחלתי לעבור התקפים דומים להתקפי אפילפסיה. כל הזמן הזה אני צועקת לעזרה, אבל לא נותנת לאף אחד לעזור לי.  ואז הביאו לארץ את הסרט "אני כריסטיאן פ." על נרקומנית בת 12, וביקשו ממני להשתתף ביחסי הציבור שעשו לסרט. להתראיין ולדבר על התהליך שעברתי, שהזכיר את סיפורה של הנרקומנית בסרט. התייחסתי לפעילות הזאת בתור קרש הצלה והסכמתי. בין היתר, ראיין אותי מני פאר בתכנית "שעה טובה" בטלוויזיה. שיקרתי והעמדתי פנים שאני נקייה. הרבה תגובות הגיעו בעקבות התכנית מכל קצוות הארץ, ביקשו ממני עזרה. שיכנעתי אותם להפסיק להשתמש, מבלי שיש לי מושג איך אני אצא מזה בעצמי.

את התכנית ראה ליאון צ'רני, ידיד שהכרתי עשר שנים לפני כן. הוא היה אז עורך דין של הפקה ישראלית-אמריקאית בה השתתפתי. בשנים שעברו מאז הוא התקדם והתחיל לייצג את הממשל האמריקאי, ולקח חלק בשיחות קמפ-דיוויד. באחד מביקוריו בארץ, הוא ראה אותי בטלוויזיה ואמר שהוא מכיר אותי. אמרו לו: עזוב, זה צרות. מה שהיה נכון. צ'רני התקשר אלי והזמין אותי לארוחת ערב. הרגשתי נפלא, כבר הרבה זמן לא הזמינו אותי לארוחת ערב. הוא הציע לי נישואין והזמין אותי לבוא לניו יורק לעשרה ימים. חשבתי שמשהו פה יעזור לי לצאת מהסם. התארשנו ובאתי לניו-יורק לעשרה ימים, מצויידת בכימיקלים שלי לשלושים יום.

כעבור שבוע נשארתי רק עם חמישה כדורים. כמות קטנה כזאת לא היתה מספיקה לי אפילו בשביל לחזור לארץ ולקנות עוד. בשלב הזה היה כבר ברור לי שלא אוכל להמשיך את הקשר, וגם צ'רני הבין את זה. נסעתי איתו לקונסוליה כדי לחדש לי את הפספורט,  משם הוא נסע למשרד וביקשתי שיזמין לי טיסה. הלכתי ברגל לכיוון הבית, והתחלתי להרגיש מאד לא טוב. עברתי דרך גן החיות של מנהטן. התיישבתי מול הגורילות. הסתכלתי בהן והן הסתכלו עלי. חשבתי מה לעשות הלאה. איך אגיע עד הבית. הלכתי ונחלשתי ופחדתי יותר ויותר. בכוחות אחרונים הגעתי לדירה של צ'רני. צלצלתי לשתי חברות שלי שגרו בניו יורק. ביקשתי מהן שישיגו לי משהו, לא חשוב מה, כדי שאוכל לעלות על מטוס ולחזור לארץ. אחת מהן, יועצת גמילה מאלכוהול, אמרה לי:אולי במקום לחזור לישראל, תלכי לקבל פה עזרה?

הגעתי דרכה להייזלדן, מכון גמילה במיניאפוליס. חשבתי שאני הולכת שוב למין מוסד לחולי נפש, כמו בארץ. אבל לא היה לי איכפת. כשנחתתי במיניאפוליס, חיכה לי צוות בשדה התעופה ולקח אותי למקום שונה ממה שציפיתי. הוא נראה כמו קאונטרי קלאב, עם מגרשי טניס וגולף, יערות ואגמים. חשבתי שלקחו אותי למקום הלא נכון. זה היה המקום שפתח לי את הדלת לריפוי ולשיקום ממחלת ההתמכרות, בעזרת תכנית 12 הצעדים ו-12 המסורות איתה אני הולכת עד היום.

לקחו אותי עם עוד חמישה אחרים שהגיעו באותו היום.  והסבירו לנו בשקט: אתם כאן שישה. הסטטיסטיקה אומרת ששניים מכם ייצאו מכאן ולעולם לא נראה אותם בחזרה. אחד מכם יילך ונראה אותו שוב כמה פעמים. אחד יישאר עד סוף הטיפול, אבל יחזור לסם, אחד ימות ורק אחד יצליח. זה שיצליח יכול להיות כל אחד מכם, וזה תלוי אך ורק בכם.  העובדה שהתייחסו וטיפלו בהתמכרות כמחלה, עשתה לי טוב, אחרי שבארץ לא ידעו איך להתייחס לזה מחוסר ידע, הרימו ידיים ואיבדתי כל תקווה.

אחרי תהליך הגמילה בהייזלדן, היו לי מעידות. זו מחלה עם נסיגות. היא לא נעלמת כשהגוף מתנקה מהסם. צריך להילחם בה כל יום מחדש עד סוף החיים, ביחוד בשנים הראשונות. בהתחלה, כל דבר היה כרוך בהתמודדות. לקנות חלב היתה משימה.  בפעם הראשונה שירדתי נקייה לסופרמרקט כדי לקנות לעצמי חלב, לא זכרתי מה באתי לקנות. בפעם הבאה, זכרתי שבאתי לקנות חלב, אבל נעמדתי כמו טמבלית מול כל סוגי החלב ולא ידעתי מה לקחת, אז לקחתי את הראשון שהיה כתוב עליו חלב. בפעם השלישית כבר ידעתי איך לבחור את החלב שאני רוצה.

הרגשות שהיו מופנמים כל כך הרבה שנים בעזרת הסם, צפו מעל פני שהטח. בהתחלה הם יצאו כולם בבת אחת. הערבוביה היתה איומה. צחוק ובכי יחד, כעס איום שהיה עצור בי כל כך הרבה שנים. אלה רגשות שהייתי צריכה להתחיל להתמודד איתם יום-יום.  מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי תמיד ללכת על האמת. אמרתי לעצמי: זה העולם שלך, חפשי את האמת שלך.  אבל יצא בדיוק ההיפך. ברחתי מהאמת, לא רציתי לראות אותה בעיניים. סך הכל, מי חושב על דברים כאלה בגיל 14? מאז לא הרשיתי לעצמי לתת לרגשות שבי לצוף.  רציתי לחוות בלי להרגיש וזה שלח אותי להשתמש בסמים יותר ויותר קשים. אבל האמת בסופו של דבר טופחת בפנים. הייתי אלופה בזה, אבל אני מנסה עכשיו להסתכל לאמת בעיניים.

מהייזלדן חזרתי לניו-יורק. שם הופניתי לקבוצת 12 הצעדים. גיליתי שאני לא צריכה להתמודד עם כל זה לבד. יש לי עוד חברים וחברות שיש להם בדיוק אותה מחלה כמו שלי. תכנית 12 הצעדים פתחה לי את העיניים. אם אני מדברת היום על הסם בצורה שפויה, זה רק בזכות התכנית הזאת.  התנקיתי מכל סוגי הכימיקלים, כולל כדורים נגד כאב ראש. מצאתי עבודה במשרד פרסום, התחלתי לחיות את חיי. עמוד השידרה שלי התחזק.

ב-1984, כעבור כמעט שנה של חיים בריאים, אבי נפטר. עזבתי הכל ובאתי לארץ. את תכנית 12 הצעדים הבאתי איתי לכאן מסיבה אגואיסטית. רציתי להשאר בחיים. פחדתי לחזור מבלי שיהיה לי עם מי לדבר, ועם מי להיות כנה עד הסוף.  הבנתי שהדרך שלי להתרפא, הוא להתחלק על המחלה שלי. פחדתי לחזור לכאן גם משום  שהרבה מהעבר שלי פה שייך לסמים ויכול לארוב לי. הייתי צריכה לקחת את התכנית לאיפה שאני הולכת. הגעתי לכאן עם חבר מארה"ב שהיה אז חודש נקי. מאחורי היו כבר שנתיים של חיים לפי התכנית שכללו מעידות ונסיונות נפל, מתוכם 11 החודשים האחרונים הייתי נקייה ברציפות.

ידעתי שגר כאן ישראלי שהיה בקבוצה כזאת בניו-יורק. איתרתי אותו ושלושתנו פתחנו פה קבוצה ראשונה. בשלב מסויים אירגנו עוד קבוצה בכלא רמלה. הגעתי לשם עם עוד חבר והנחינו את הקבוצה. לאט לאט גדלה הקבוצה של תל-אביב. היום זאת כבר קבוצה חזקה, ואנשים ממשיכים להצטרף אלינו. מפעם אחת בשבוע, יש לנו קבוצות מדי יום הקדשתי את כולי למשימה, בכדי להעביר את המסר שאפשר לצאת מהסם. יש פירות למאמץ הזה. אני נהנית לראות את ההצלחה. לראות קבוצה של אנשים שבזכות התכנית התנקו מהסם, באים בהתמדה ושומרים על התכנית. מתמודדים יחד כל יום עם עניין שהוא שאלת חיים ומוות.

חזרתי לא מזמן לארץ ולקבוצה אחרי שהייה של כמעט שנה בלונדון. ורוצה שוב היום, לראשונה מזה הרבה שנים לחזור לאהבה הכי גדולה שלי, לקולנוע, למשחק. אני אומרת עוד פעם, ועוד פעם. מליון פעמים כבר אמרתי את זה. אם היו באים אלי ואומרים לי: מונה, אם היו נותנים לך אפשרות להיוולד מחדש, היית משנה משהו? הייתי אומרת: לא. דבר אחד הייתי מוציאה. את המחלה שלי שנקראת התמכרות.

פרק אחרון בסידרה: אני מונה זילברשטיין

להיטון, 22.9.1987

בחזרה לתפריט הפרקים

 mona-logo

 

 

Share