הכתיבה היא לא רק האמצעי, היא המתנה

בכתיבת הסיפור האישי יש כוח לחולל שינוי בכל גיל ושלב בחיים.
כשהקול שלנו לא נשמע, או דווקא כשאנחנו חושבים שעדיף לשכוח. כשמביטים אחורה ומרגישים שהחיים חמקו להם, או כשאנחנו מספיקים לעבור יותר מדי בגיל צעיר מדי. כשהעבר לא מאפשר לנו להתקדם, חשוב לתת לסיפור שלנו, ליסודות ולזכרונות שבנו את הסיפור ואת עולמנו הפנימי להיוולד מחדש.
 

למה טיפול באמצעות סיפור חיים?
• לתת לסיפור משמעות ותוקף מחדש, כך שישרת אותנו טוב יותר בחיים.
• לעשות סדר בעלילת הסרט שלנו שלפעמים נדמה לנו שכתב אותו תסריטאי שיכור.
• לבדוק מה הגשמנו, ואיך אנחנו רוצים עוד להתנסות ולהגשים.
• להשמיע את קולנו ולהרגיש שייכות. 
• להנחיל לאחרים את התובנות ואת הנסיון שלנו.
• לאתר בסיפור הזדמנויות חדשות.

גישת דוקורייטינג.  ליווי בין-תחומי המשלב כלים טיפוליים עם הנחיה מקצועית בכתיבה וביצירה

גישה טיפולית זו משלבת כלים והיבטים מתחום הטיפול הנרטיבי, הביבליותרפיה, והגישה האדלריאנית, לבין כלים להבעה מתחומי היצירה (כתיבה, אמנות חזותית, קולנוע ובמה, בניית ארכיון אישי).
בתהליך הזה, הכתיבה והיצירה הן לא רק האמצעי, אלא המתנה: בסוף התהליך יתקבל תוצר בעל ערך שעומד בפני עצמו. תוכלו לבחור איך לעצב אותו, אלו תמונות לשלב, ואפילו מה יהיה הפונט. כל בחירה קטנה כזו, תסייע לך לאמץ את סיפור החיים שבנית מחדש.
זוהי מתנה ממך אליך, שאפשר תמיד לחזור אליה, לשאוב ממנה כוח, הנעה והשראה, ולבחור אם לשתף ולחלוק אותה עם אחרים, או לשמור אותה רק לעצמך.
 
בין אם הגעתם להיעזר בכתיבה כדי לחולל שינוי, או "רק" כדי לכתוב את סיפורכם – נדרש שילוב של מיומנות ונסיון גם בתחום הטיפול וגם בעולמות הכתיבה ותחומי היצירה השונים, שיסייע לך להתבונן בעצמך, לחפש את האמת שלך, לזהות שדות מוקשים בתהליך, ולגלות אוצרות חבויים.

 רחל מיכאלי.   
כותבת ועורכת ספרים, מטפלת בעזרת סיפורי חיים.

ותק ונסיון בטיפול ובכתיבה. עיתונאית "הארץ" לשעבר. בעלת כפל תארים מביה"ס לעבודה סוציאלית והחוג לקולנוע, ולימודי תעודה בביליותרפיה (כולם מאוניברסיטת ת"א). בעלת ותק ונסיון טיפולי עם אוכלוסיות הגיל השלישי, מתבגרים בעלי צרכים מיוחדים, בעלי הפרעות קשב, נפגעי פוסט טראומה, התמכרויות ותחלואה כפולה והנחיית קבוצות. חברת ועדת מדור מחקר ומורשת – המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, משרד התרבות והספורט.
 

על הקמת תכנית "הוצאה לאור" עם משרד החינוך

 

שאלות ותשובות:
+ למי מיועד התהליך?
לכל מי שרוצה לנסח את סיפור חייו, ולהפיח בו חיים חדשים, בכל גיל ומכל צומת דרכים.
כדי לחולל שינוי עצמי – דרך מסע בזכרונות ילדות ותחנות על ציר הזמן, המילים והדימויים שבחרנו, התבנית המארגנת של הסיפור, פירוק הנרטיב הישן שעיכב אותנו ומיסגורו מחדש.
כדי להגשים את החלום לכתוב על חיי – איך להתחיל לכתוב, איך להשתחרר כשנתקעים באמצע, איך להתמיד בתהליך, ובעיקר- לאתר מהו הסיפור המרכזי ומה היה הרגע המכריע שהתניע את עלילת חיי.
לשתי המטרות, תהליכים שונים. אך בשניהם אנו מתבוננים בעצמנו, בעבר, בהווה וגם בעתיד (זאת לא טעות בעריכה). בשניהם, אנו אוספים תובנות חדשות וזכרונות שנשכחו בדרך, תוך כדי חיפוש אחר הגרעין האותנטי שבנו. בכל מצב, "הנייר" סובל הכל, מעודד אותנו להישיר מבט, לחקור ולהכיר מי אנחנו היום, ועוזר לנו לסדר ולארגן את המחשבות. בשני המצבים, האדם הוא המספר הטוב ביותר של עצמו והוא המוביל את התהליך.

+ איך יכול סיפור חיים לקדם ולעשות שינוי?
כולנו מספרים על עצמנו כל הזמן, מאז שהיינו קטנים. אנחנו מספרים כדי להסביר ולעדכן, להתחבר לאחרים, ללמוד מטעויות, להפוך חוויה מטלטלת ל"שיעור לחיים", ובעיקר כדי להבין טוב יותר את הבחירות שלנו, המעשים שלנו ואת המציאות שסביבנו. כך, דרכם, נרקם סיפור חיינו. הבעיה היא שלזיכרונות יש נטייה להתקבע. כמו סצנה מסרט שצפינו בה אינסוף פעמים, נזכור עם הזמן רק את הפרטים שנכנסו לסצנה שבתוך ראשנו.
זכורה לי עבודה על ספר ביוגרפיה של אישיות בכירה. שוחחנו על החלטה ניהולית פורצת דרך שהיא עשתה לפני שנים רבות. היא סיפרה, ואני שאלתי שאלות כדי להוסיף עומק ומשמעות לסיפור. היא שמחה על השאלות החדשות שיאירו את הסיפור, אבל בפועל, חזרה שוב על מה שסיפרה קודם. תיארתי לעצמי שבמהלך השנים, ככל שסיפרה על כך שוב ושוב, נחקק אצלה הזכרון באופן מסויים, וננעל. אז הלכתי לארכיונים, 50 שנה אחורה. אולי היא סיפרה את הדברים אחרת כאשר אותה פרשה היתה עוד טריה. לשמחתי – מצאתי ראיון ישן שלה בספריה הלאומית. להפתעתי – מצאתי שהגירסאות של אז והיום הן כמעט זהות.
נוכחתי בכוחו של הסיפור להתקבע במוחנו כבר בהתחלה. הוא מושפע מסיפורים אחרים שלנו על עצמנו, ומשפיע על עיצוב התפיסות והבחירות שלנו ועל המשך עלילת חיינו. בינתיים, מחכים אצלנו בסבלנות זיכרונות, או חלקי זכרון שבחרנו לשים בצד, כי באותו הזמן הם לא שירתו את תפיסותינו. ואולי דווקא היום, הם עשויים להועיל לנו יותר. באופן הזה, טיפול נרטיבי בעזרת סיפור חיינו, מסייע לפרק את תבנית הסיפור שלא משרתת אותנו יותר, ולבנות אותה מחדש.

+ צריך לדעת לכתוב?
"לא ידעתי שאני יודע לכתוב עד שהתחלתי", אומרים לי. אין צורך בכשרון ובניסיון כתיבה. למופנמים ולשתקניות יש לא פחות מה להגיד מאשר אלה שמרגישים שחייהם הם כמו ספר פתוח. כל אדם הוא המספר והמומחה הטוב ביותר של חייו, ובעזרת הליווי המקצועי הנכון, יפתיע את עצמו ויוציא תחת ידיו תוצר מוגמר בעל ערך שעומד בפני עצמו.
רבים נוכחים לגלות שקורה משהו טוב כבר בכתיבת המשפטים הראשונים. יש כאלה שמאמצים בהמשך את הכתיבה כדרך חיים מרפאת על בסיס יומיומי, או פונים לכתיבה כשהם מוצפים בסערת רגשות, כדי להירגע ולקבל תובנות אישיות ופרופורציות.

+ אפשר לצלם או לצייר במקום לכתוב?
סיפור חיים לא חייבים לכתוב. אפשר לספר על עצמך בכל דרך. יש כאלה שיעדיפו להתבונן בסיפור חייהם ולבטא אותו דרך צילום, תסריט, קומיקס או ציור, או לשלב ביניהם, ויקבלו ליווי מקצועי וכלים מותאמים.

+ אני לא בטוחה אם אני זוכרת בדיוק מה היה. האם זה הסיפור שלי?
התשובה היא כן. יש מעשייה על רבי שסיפר לתלמידים שלו על נביא שאלוהים ניגלה בפניו. כשהתלמידים שאלו אותו: זה נכון? זה קרה באמת? הוא ענה: "כנראה שזה לא קרה באמת, אבל זה נכון". נסו להעלות זכרון משותף עם בני משפחה או חברים. כל אחד זוכר מה שקרה אחרת, ויהיה בטוח שהוא זוכר בדיוק מה היה. על פי הגישות הטיפוליות הרווחות כיום, החיפוש אחר אמת אובייקטיבית הוא לרוב לא אפקטיבי. הרי בסוף, מה שעיצב אותי ואת דרכי הוא הזכרון הסובייקטיבי שלי.
חשוב לומר שאין סתירה בין תפיסת האמת האישית והסובייקטיבית על חיינו, לבין תהליך יסודי ומרתק של איסוף מידע. כל מה שיעזור לך להכיר את עצמך יותר טוב, את הסביבה הקרובה והאקלים החברתי בו גדלת, כדי לארגן את הסיפור באופן שיעמיק, ידייק, ישלים ויצבע באור תלת-מימדי עשיר יותר את ההתבוננות המחודשת שלך בעצמך.

+ אם אני מעוניין רק בכתיבה מודרכת של סיפור החיים?
טוב מאד. כמה פעמים אנחנו רוצים לכתוב, אבל כל פעם דוחים מסיבה אחרת. או שאנחנו לא יודעים איך להתחיל, או שאנחנו מתחילים, נתקעים ומפסיקים באמצע. ואולי קשה לנו לקבוע על מה בעצם הסיפור, מי היינו רוצים שיקרא אותנו ואיך לכתוב כך שיקשיבו לנו. בסוף, כמו שכתבתי כאן למעלה, כל מסע לגילוי סיפור החיים נחצב באמצעות תהליך של התבוננות עצמית וחיפוש האמת האישית.