"מלחמה"

מילים: מירי פיגנבוים, לחן וביצוע: קורין אלאל, מתוך "פירות אסורים", 1987

וידיאו קליפ: רחל מיכאלי, חגי שריר, במסגרת החוג לקולנוע אונ' ת"א, 1987

סרטון: מתוך הסדרה "קורין אלאל: סיבוב פרידה" (אתי אנטה שגב, רתם מוסט, 2025). כולל צילומים של שרון דרעי

באדיבות חברת YES, "קסטינה תקשורת"

תודה ליאנה בוקסר, קסטינה

 

האם, במבט לאחור, הייתי מבקשת לגנוז את הקליפ? אין לדעת, אבל ארבעה עשורים מאז, כשפנו אלינו מ"קסטינה", התפללתי שנצליח לאתר אותו.

 

זכרון: עוברת אורח במלחמה

על לבנון שלה, קורין אלאל סיפרה כשיצא האלבום החדש שלה ב-1987, "פירות אסורים", ובאתי לראיין אותה לעתון. השיר "מלחמה" פותח את התקליט עם צרחת נשרים מבשרת רעות ועננים כבדים. קורין נזכרה איך במוצב אחד בלבנון השאירו לה להחליט איפה הכי פחות מסוכן להופיע שם. האם להופיע בפרדס בחוץ ולהסתכן במארב או להישאר בבניין שיכול להיות מטווח, ובסוף מצאה פינה נסתרת על הגג והופיעה שם בהחבא.

כשפרצה מלחמת לבנון ב-1982, אז עוד מלחמת שלום הגליל, שירתתי בסדיר ככותבת בענף הווי ובידור, ובמלחמה אין הפקות. אז שלחו אותי לאכסניית תל-חי בצפון שהפכה אז למרכז האמנים המגוייסים  שיוצאים להופעות מעבר לגבול הקרוב. לא יודעת מי הגאון שאישר, ואם היה צריך אישור, אבל יום אחד עליתי לאוטובוס של להקת חיל חינוך שיצא מתל-חי ללבנון. "סיבוב ההופעות" הזה, כל ההווי והבידור באמצע מלחמה נוראית בארץ זרה ואני באוטובוס הלהקה שהלך מיד לאיבוד בתוך כפרים ובין הופעות.  למחרת הלהקה המשיכה בדרך על כביש 51 לכיוון ביירות. אני, שלא העזתי מעולם לקחת טרמפים, חתכתי באמצע לבנון עד שעצר לי רכב צבאי בחזרה לארץ. אחר כך נהרג מש"ק לידיעת הארץ. בחור מתולתל וחייכן ששירת איתנו בתל-חי. הוא נשלח להדריך סיורי ידיעת ארץ-לא-שלנו מעבר לגבול ועלה על מוקש. חשבתי על האבסורד מסביבנו ועד כמה שלטה שם הטיפשות וקלות הדעת שבה המערכת הצבאית חצתה גבולות, כי מי יכול עלינו. 

עברו חמש שנים, ובראיון עם קורין, נזכרתי בסיפור שלי. גם קורין היתה שם רק עוברת אורח, גם היא לא חוותה את המלחמה על בשרה, אלא ראתה אותה בעיני מתבונן מהצד. הייתי אז סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א, והצעתי לה שנצלם וידיאו ל"מלחמה". חגי שריר חבר אלי לבימוי ולהפקת הקליפ. עבדנו הרבה יחד באוניברסיטה. הוא גאון מצלמה, אני באתי מהמילים, וביחד היה יוצא הקסם. קיבלנו הזדמנות להפיק את הקליפ במסגרת קורס אולפן-טלוויזיה של החוג. צילום באולפן, כזה שמנתב בין 3 מצלמות מתוך חדר בקרה, בנוי יותר לשידור טלוויזיוני חי מאשר לבימוי סרט. תנאי הפורמט הזה איתגרו אותנו, אבל הי, באנו ללמוד.  

לתרגם זכרון לסיפור בדיוני

הצעתי לקורין שהוידיאו לא ינסה לפרש את הטקסט האנטי-מלחמתי של השיר, אלא יוסיף לו מימד.  שהקליפ יתבסס על הסיפור שלה מלבנון, זה שמזקק בתוכו את המלחמה בעיני אורח לרגע, כמי שמתבונן מהצד על לוח משחק כאוטי וסוריאליסטי.

 

הדיאלוג לפני תחילת השיר עוד מפלרטט עם הזכרון האמיתי של קורין, מקצין אותו, שובר את הכלים ופותח את השער לרווחה לעולם הבדיוני. המחשבה היתה שהמעבר לדמיון יפיח חיים וידייק את התחושות האמיתיות שהעלה הזכרון.

בפתיח לפני השיר, קורין מתייצבת בלבנון בפני קצין התרבות (ערן בן זאב):

"תראי קורין", הוא מצביע על המפה, "את יכולה להופיע באחד משלושת המוצבים הבאים. במוצב קנוניה יש חשש רציני להתקפת אוויר. במוצב משקוף, יש צלף ממול, אז תופיעי בקומה השנייה ומדי פעם תתכופפי בפזמון. מוצב ג'קוזי שקט, אבל הדרך מלאה במטעני צד. תחליטי איפה את רוצה להופיע, תגידי לי מה החלטת, אני כבר חוזר".

הוא יוצא לכיוון השקם, קורין עומדת מבולבלת והשיר מתחיל. לוח של משחק מונופול בלי דרך, כיוון והגיון מוביל אותה עד שהיא נתקלת במחסום. היא פורצת אותו ומגיעה לאולם ביליארד. חוקי המשחק נשברים כבר בהתחלה כשמישהי משחדת מישהו שמטאטא את הכדורים מהשולחן ונהיית מהומת אלוהים. קורין עולה על שולחן הסנוקר כדי לעצור את הכאוס, ומבחינה באצבעות ענק מבצבצות מלמעלה. היא מטפסת בעקבותיהן לעליית הגג ומגלה שם שני פוליטיקאים עם סיגרים שמושכים להנאתם בחוטי השחקנים למטה. ברגע הגילוי, מתקרב אליה סדרן, דמוי צ'רלי צ'פלין שמשתעשע עם כדור הארץ, בהשראת "הדיקטטור הגדול", ומכוון אותה החוצה להופעה במוצב. את הבית האחרון בשיר, קורין שרה עם גיטרה נטולת מיתרים בצבעי הסוואה לקומץ חיילים עייפים ומנותקים.

מילכוד 22 פוגש את "זהו זה" של שנות השמונים. קורין ואלי גרינפלד מנהלה המיתולוגי, הלכו על זה. גרינפלד השתתף בעצמו בוידיאו בתור אחד משני הפוליטיקאים שמושכים בחוטים.

"אי אפשר לשיר את זה"

זאת היתה הפקה שאפתנית למידות הקורס, רבת משתתפים ותפאורות וחסויות. האולפן הוגבל ליומיים, אבל חגי תיזמר וליהטט. ציוד התאורה המתוגבר ששכרנו, הוחלף בין הסצנות במהירות על הפיגומים הגבוהים. צילומי הקליפ זכו לסיקור עיתונאי נרחב. קורין היתה כבר כוכבת גדולה. אני יודעת מה זה לשיר מול קהל, אמרה לאחד הכתבים שפקדו את הסט, אבל אנחנו בעידן חדש של וידיאו, ובאתי ללמוד.   

ואז כשצפינו בתוצאה הסופית, הרגשתי שהפורמט הטלוויזיוני של הקליפ חטא לשיר ושצריך לגנוז. צילמנו מראש עבור קורין גם גירסת הופעה חיה "נקייה" לגיבוי ולכל צרה. ובסוף, מה שנשאר כעדות יחידה מהקליפ היו הכתבות בעיתונים. הוידיאו לא שודר מעולם, עקבותיה של קלטת המקור אבדו, ושמרתי תמיד פינה חמה בלב לקורין, לאבק הפיות ולרוח הטובה שהיא פיזרה מסביב ולשירים.    

הזמן חלף. בקיץ 2025, פנו אלינו מ"קסטינה". ביקשו שנאתר את הקליפ האבוד לסידרת המופת הדוקומנטרית "קורין אלאל: סיבוב פרידה", שהושלמה עבור "יס" בעקבות מותה. אחרי חיפושים ארוכים נמצאה קלטת VHS ביתית ישנה עם מכסה שבור, שם בין הקלטות אחרות הסתתר הקליפ, יחד עם הטייקים החוזרים מהצילומים, עותק שחוק וצרוב בטיים קוד.

רק תהיתי, לא זכרתי, איך קורין הגיבה על ההחלטה לגנוז. האם הסכימה או שרק זרמה, בדרכה הרכה והנדיבה. עכשיו כשצפיתי בסידרה, קיבלתי את התשובה המאוחרת. בסצנה קצרה (כאן, בראש העמוד) על רקע חלקים מהקליפ ערוכים עם חומר ארכיוני מהטלוויזיה הישראלית וסטילס של שרון דרעי, נשמעת קורין. בהקלטה ישנה היא אומרת:  

"היה לי משבר מאד גדול אחרי 'פירות אסורים' כי עשיתי את 'מלחמה', השיר הזה. הייתי בלבנון וראיתי את המלחמה ונגנבתי. אתה בלבנון, אתה רואה את אותו נוף של תל אביב. אלה אותם שמיים, למה המלחמה הזאת? ואז מירי כתבה את הטקסט הזה והלחנתי אותו והקלטתי. פתאם הבנתי שזה לא נכון, שבארץ של מלחמה, כשאנשים עוברים דברים קשים אי אפשר לשיר את זה. לא בא לי להביא להם משהו שמזכיר כאב. ואז השיר הזה הביא לי את המחשבה הזאת, והבנתי ועשיתי את 'אנטרקטיקה'".

קורין מספרת כאן על הלבטים ועל המטמורפוזה שעברה בעקבות השיר לעידן הפופ שלה. מתברר שלא רק אני גנזתי בגלל פורמט לא מתאים. קורין מספרת לימים שעברה אז תהליך יצירתי ו"גניזה" משלה מתוך כאב המלחמה, ועברה לאנטרקטיקה.

מאת רחל מיכאלי, 2026

 

 

 

…ומתוך ארכיון תל חי ולבנון ששמרתי אצלי: